יום רביעי, 29 ביוני 2011

בוגדים בעל כורחם

אלון הראל

גירסה ערוכה פורסמה ב-ynet ביום 29 ביוני 2011


טקס סיום לימודי הבוגר של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה לא הסתיים בשירת התקווה. בתגובה פורסמו כתבות בעיתונות בדבר נטיותיה האנטי-ציוניות והאנטי-ישראליות של האקדמיה. אפילו הנהלת אוניברסיטת חיפה הצטרפה למגנים. במכתב בוטה עליו חתומים בין היתר נשיא האוניברסיטה פרופסור אהרון בן-זאב ורקטור האוניברסיטה פרופסור דוד פרג'י נכתב כי האוניברסיטה תפעל מידית "כדי שמקרה חריג מעין זה לא ישנה". תגובה זו מתמיהה במיוחד מצידו של הרקטור משום שהרקטור עצמו השתתף בטקס ואף הביע שביעות רצון ממנו באוזני מקצת ממשתתפי הכנס.

מה אם כך הביא את הרקטור ששבח את הטקס לחתום ביחד עם נשיא האוניברסיטה על מכתב חריף שנשלח לדיקנית ואשר מגנה אותה בחריפות? התשובה נעוצה בסטודנט חבר תנועת הימין הקיצוני "אם תרצו" אשר בעבר ניהל מסע להחרמה של מרצי שמאל מעל דפי הפייסבוק. סטודנט זה אשר הדליף את החדשה המרעישה לפיה טקס הבוגרים לא נסתיים בשירת התקווה כמו גם המכתבים הבהולים אשר נשלחו על ידי מרצה במחלקה למנהל עסקים באוניברסיטת חיפה הבהילו את רקטור האוניברסיטה והביאו אותו לנקוט צעדים חריפים אלה.

קודם שנבחן ביסודיות את הגמגמנות הפחדנית המאפיינת כיום חלק מראשי האוניברסיטאות ואת סכנותיה נבחן בקצרה לגופו של עניין את שאלת ההמנון. משימתנו איננה קשה במיוחד. דיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה פרופסור ניבה אלקין קורן כתבה מכתב מנומק היטב ובו חשפה את שורת הכשלים עליהם מושתתת תגובת האוניברסיטה. תגובתה של הדיקנית משקפת אתגר גדול הניצב כיום לפתחה של החברה הישראלית. בחברה הישראלית כמו בכל חברה אחרת צריכה להתקיים הפרדה בין הממלכתי והלאומי והחברה האזרחית. לא כל סמל ממלכתי כמו המנון או דגל צריך להיות נוכח באירועים של החברה האזרחית. יש הבדל גדול בין טכס של יחידה צבאית של משרד ממשלתי או חלוקת פרס ישראל לבין טקס של בית ספר, קונצרט או הצגת תיאטרון. טשטוש הגבולות בין הממלכתי לאומי לבין האזרחי הוא סכנה גדולה לא רק לחברה האזרחית אלא גם ליחידה הממלכתית-לאומית.

אי אפשר להתעלם מן העובדה כי הסמלים של החברה הממלכתית שלנו אינם סמלים עימם יכולים להזדהות כל אזרחי המדינה. הן החרדים והן אזרחיה הפלסטינים של מדינת ישראל הם אזרחים שומרי חוק אך הם מנוכרים לסמלים הממלכתיים-לאומיים של מדינת ישראל. מעטים האזרחים הפלסטינים היכולים להזדהות בלב שלם עם התקווה בת שנות אלפים של העם היהודי להיות עם חופשי במולדתו וגם מגן הדוד הכחול במרכזו של דגל ישראל הוא בסופו של יום סמל דתי יהודי.

נשאלת אפוא השאלה כיצד יכול אזרח פלסטיני המנוכר לסמלים הממלכתיים הללו להיות אזרח נאמן למולדתו? התשובה לשאלה זו מחייבת הבחנה בין המישור הממלכתי לאומי למשור האזרחי. ניכור של האזרח הפלסטיני מן הטקסים הממלכתיים לאומיים הוא בלתי נמנע בנסיבות הקיימות. ואולם האזרח הפלסטיני יכול לחיות כאזרח נאמן בחברה האזרחית: בבית הספר, באוניברסיטה, במקום העבודה, במועדון הספורט ובמרכז הקהילתי. תפקידה של החברה האזרחית היא לאפשר לאזרח הפלסטיני חיים של שותפות מלאה בספירה האזרחית מבלי שהסמלים הממלכתיים ישתלטו על הספירה האזרחית כולה.

הבלטת והדגשת הסמלים הממלכתיים-לאומיים דווקא בהקשרים של החברה האזרחית מקשה על המיעוטים להיות שותפים מלאים למרקם האזרחי של החברה הישראלית ופוגעת אנושות ביכולת לחיות חיים משותפים בחברה אחת. לא כל מי שאיננו יכול להזדהות בלב שלם עם שירת התקווה הוא בוגד בעם ובמדינה. דווקא הציונים שבינינו ואילו שקיומה של מדינה יהודית יקרה לליבם חייבים להבטיח כי בני המיעוטים בישראל יוכלו לחיות בישראל בכבוד, בשוויון ומתוך תחושת שותפות ושייכות מלאה.

נדמה אבל שאין זה רק בלבול מושגי או אי אבחנה בין הספירה הפוליטית לאזרחית שהביאה בעקבותיה את ההתקפה הפרועה על דיקנית אוניברסיטת חיפה. לאמתו של דבר המתקיפים אינם מעוניינים בשירת ההמנון או בהנפת הדגל. תכליתה האמיתית של ההתקפה על דיקנית חיפה היא לסכל את האפשרות לחיים משותפים ולקעקע את האיזון העדין בין הממלכתיות הישראלית לחברה האזרחית הישראלית ובכך להבטיח כי אזרחי ישראל הפלסטינים לא יוכלו לחיות חיים אזרחיים שלמים בישראל. הפיכת הפלסטינים בישראל לבוגדים בעל כורחם היא תכליתם האמיתית של "מגני הממלכתיות" העכשווית בישראל.

אבל הגיבורים האמיתיים שחפצתי לתאר במאמר זה: חברי הנהלת אוניברסיטת חיפה אחוזי בהלה בלתי מובנת. השאלה החשובה באמת היא מדוע הנהלת אוניברסיטת חיפה נותנת ידה למהלך מסוכן של ערבוב התחומים בין האוניברסיטה לבין המדינה, בין הממלכתי לאזרחי. התשובה גם היא פשוטה. הנהלת אוניברסיטת חיפה כמו גם הנהלות אחרות של אוניברסיטאות אחרות (כמו למשל אוניברסיטת בן גוריון) לא נחונה באומץ הלב הנדרש. קבוצת צעירים שאפתנים בעלי שאיפות פוליטיות שהצליחה לגייס הון עתק מפונדמנטליסטים נוצרים מנצלת את הפטריוטיזם התמים של חלק מן הסטודנטים ותחת כנפי מילותיו של תיאודור הרצל מהלכת אימה על האוניברסיטאות בישראל. קבוצה זו תמשיך להלך אימה על האוניברסיטאות עד אשר תקום בישראל הנהגה אקדמית חדשה אשר תאמר בפומבי את האמת: תפקידן הבלעדי של האוניברסיטאות הוא לקיים ולקדם את המדע וההוראה בישראל. הנפת דגלים ושירת המנונים אינם תחליף להוראה ומחקר אקדמיים.

30 תגובות:

  1. אלון שלום,
    תודה על הפוסט המעניין.

    בדיקה קלה מעלה שיש אוניברסיטאות לא מעטות - פרטיות וציבוריות - שבהן שרים את ההמנון בטקס הסיום: ראה למשל קליפ מהרווארד http://www.youtube.com/watch?v=yCMT1BqtpMY
    ומאוניברסיטת מסצ'וסטסט בלואל:
    http://www.youtube.com/watch?v=J_45L0xsppw
    העובדה שכך נהוג במקומות מסוימים בארה"ב (או במדינות אחרות) היא, כמובן, לא טיעון מכריע- או אפילו בהכרח משכנע- לאימוץ תפיסה דומה בישראל, אבל היא מחייבת אותנו לשאול האם ההתנגדות לשירת ההמנון בטקס הסיום בחיפה היא התנגדות לאזכורם של סמלים לאומיים באירועים במרחב האקדמי QUA מרחב אקדמי, בשל אופיו "האזרחי", וללא קשר לשאלה האם הם מדירים אם לאו; דהיינו, אם ההמנון הישראלי לא היה מדיר, האם גם אז לא נכון היה לנגנו.

    לכאורה, כך משתמע מהמשפטים האחרונים בפוסט. ואולם, תחושתי היא, שרבים מהמתנגדים לשירת ההמנון באוניבסיטאות לא היו בהכרח מתנגדים לה אילו ההמנון הישראלי היה דומה להמנון הקנדי, למשל, שלכל הדעות הינו המנון מכליל:
    http://en.wikipedia.org/wiki/O_Canada
    מבחינה אנליטית, נדמה לי שחשוב להבחין בין שאלת תוכנו של ההמנון לבין מיקומו של המרחב האקדמי ביחס למרחב הציבורי/אזרחי.

    מעניין לציין שסעיף 2 לחוק הדגל, הסמל וההמנון מחייב (החל משנת 1986) מוסדות להשכלה גבוהה בישראל להניף את דגל הלאום על בניין המנהלה שלהם, בדומה לחובה שחלה ביחס למוסדות ממלכתיים, ובשונה - למשל - מקניון או מהיכל תרבות.
    לפני שנים מספר, במהלך כהונתה של לימור לבנת כשרת חינוך, תוקן החוק כך שחובת הנפת הדגל חלה גם ביחס לבתי ספר. התיקון עורר מחלוקת עזה במגזרים שהוזכרו בפוסט, וספק אם הוא מיושם במלואו.
    האם האבחנה בין דגל לבין המנון מוצדקת? כפי שצוין בצדק בפוסט, שניהם - בישראל - כוללים היבטים שלא כל אזרחי המדינה מזדהים עימם.
    מעניין להזכיר, בהקשר זה, את פסק-הדין השנוי במחלוקת של בית הדין האירופי לזכויות האדם בפרשת לוטסי (Lautsi) שבו איטליה טענה שהצבת צלבים על קירות בתי ספר ציבוריים אינה מנוגדת לאמנה האירופית, בין היתר שכן צלב על קיר הוא סמל "פסיבי". בית הדין קיבל (ללא דיון מספק) את הטענה. בעיני, זו טענה בעייתית: אם סטודנטית אינה מרגישה שדגל מדינת ישראל מייצג אותה, מראה הדגל המתנוסס על בניין האוניברסיטה עשוי לעורר אצלה תגובה דומה לשירת ההמנון בטקס הסיום, ויתכן שאף תגובה חריפה יותר בשל האפקט המצטבר, שכן הכניסה לבניית האוניברסיטה היא אקט המבוצע פעמים רבות, להבדיל מטקס סיום. בעיני, אבחנה בין הנפת הדגל לבין שירת ההמנון היא מלאכותית.

    אני נוטה לחשוב שמדינת ישראל לא צריכה לחייב מוסדות אקדמיים בהנפת הדגל ו/או בשירת ההמנון, ומכאן שהסעיף בחוק הסמל, הדגל וההמנון בעייתי.
    עם זאת, נראה לי שזכותו של מוסד אקדמי להחליט ללא כפיה חיצונית להניף את דגל ישראל או לכלול את שירת ההמנון בטקסי הסיום שלו, תוך שקילת ההשפעה שתהיה להחלטתו - לכאן או לכאן - על ציבור הסטודנטים והעובדים. העובדה שתפקידם של מוסדות אקדמים הוא לעסוק במחקר והוראה לא צריכה למנוע מהם לציין את יום האיידס הבינלאומי, לקיים יום מודעות לטבח העם בדרפור, או לערוך אירוע הוקרה לחיילי מילואים.

    לעניות דעתי, טוב תעשה אוניברסיטת חיפה אם תקיים דיון מעמיק, שלאחריו ייקבעו נהלים ברורים ביחס לאופן קיום טקסים שיחייבו את כלל גופי האוניברסיטה. לפי הודעה האוניברסיטה, והפקולטה למשפטים בחיפה, נהלים כאלה אינם בנמצא כיום. איני יודע מה המצב במוסדות אקדמיים אחרים בישראל.

    השבמחק
  2. פרופ' הראל,

    הואל נא בטובך להתנגד ל"כפייה" הגסה של המדינה בכך שהיא מחייבת אותך להינות מתקציבי המחקר שלה. לידעתך, מספר ערביי ישראל באקדמיה כאנשי מחקר הוא נמוך ביותר, נמוך ללא שיעור בהתחשב לאחוז היחסי שלהם בכלל האוכלוסייה.

    למעשה, בכך שאתה מקבל את תקציבי המחקר האלה, אתה משרש את ההפליה הקשה הזו משתי סיבות:
    1. אתה מקבל כסף שעובר במנגון מפלה.
    2. אתה מקבל כסף שתורם דה-פקטו לחיזוק ההפליה ולהעצמת הפער הקיים בכך שציבור האקדמיים היהודים יכול להיות מבוסס יותר כלכלית אל מול הציבור האקדמי הערבי.

    אנא ממך, אם אתה באמת נאמן לעקרונותיך, וותר בהפגנתיות על תשלומי המחקר שמוקצבים לך מהמדינה, ומצא מקורות מימון פרטיים.

    השבמחק
  3. אלון שלום,

    טענת כי:

    "הפיכת הפלסטינים בישראל לבוגדים בעל כורחם היא תכליתם האמיתית של "מגני הממלכתיות" העכשווית בישראל"

    כמו כן טענת כי החרדים מנוכרים באופן דומה לערבים ישראלים (אני לא מכיר עם פלסטיני...), כך שבהקשר זה חרדים=ערבים ישראלים ולכן:

    "הפיכת החרדים בישראל לבוגדים בעל כורחם היא תכליתם האמיתית של "מגני הממלכתיות" העכשווית בישראל"

    בהנחה שגם אתה באופן אישי מתקשה לשיר את התקווה, הרי שניתן לחזור על המשפט גם לגבי מרצים בעלי דעות שמאלניות קיצוניות וכו'.

    כלומר, לפי דבריך מטרותיה של "אם תרצו" הן הדרת ערבים ישראלים, חרדים, שמאלנים קיצוניים...

    מטרתה של "אם תרצו" היא חיזוק הלאומיות היהודית והציונות בישראל. אני מסכים כי ייתכן ותהליך של חיזוק הלאומיות היהודית והציונות ירחיק מן הקונצנזוס את מי שאינו יהודי ולאומי, אולם בניגוד אליך אינני חושב כי כל מי שדעתו שונה משלי הוא בהכרח בוגד.

    המנון הוא סמל שקיים בכל מדינה המוכרת לי, ובחברה רב לאומית, ככל שהוא קשור יותר להיסטוריה של המדינה כך סיכוייו להיות מקובל על כל חלקיה נמוכים יותר. אולם אין בכך כדי להפוך את מי שאינו מתחבר לשירתו לבוגד.

    לסיכום, אלון היקר, גם אם התנ"ך בתחת שלך וגם אם אינך מסוגל לשיר את התקווה, אתה עדיין לא בוגד. רק אדם תלוש וחלש שמסוגל כנראה להגדיר את עצמך ("בוגד בעל כרחו") רק דרך דעתך מהי דעתם של אחרים עליך.

    השבמחק
  4. אנונימי יקר,

    הואל נא בטובך לכתוב דברים בשמך, ולא להתחבא מאחורי האנונימיות שהבלוג הזה מאפשר לך. אנא ממך, אם אתה באמת נאמן לעקרונותיך, וותר בהפגנתיות על כתיבת מילים שלא היית כותב או אומר תחת שמך המלא ומצא אתר אחר, שיקבל את פחדנותך בחום (ווינט, למשל).

    השבמחק
  5. אורן יקר,
    במילותיו של המשנה לנשיאה ריבלין:

    "
    11. במישור הכללי-החוקתי, כאשר אדם מבקש לשמור על האנונימיות שלו בהקשר של פרסום התבטאות מסוימת, עומדות לו שתי זכויות יסוד חשובות: הזכות לחופש ביטוי והזכות לפרטיות. אכן, האפשרות להתבטא באופן אנונימי היא חלק מחופש הביטוי.
    אכן, כותבי התגוביות לא "המציאו את הגלגל" באמצם לעצמם "שמות-עט" או "שמות-מקלדת". השמירה על האנונימיות משרתת תכליות חשובות בהקשר של חופש הביטוי. האנונימיות היא לעיתים תנאי לעצם האפשרות והנכונות להתבטא, ופעמים האנונימיות היא גם חלק מן המסר הגלום בביטוי.
    היכולת לשמור על עילום-שם היא לעיתים תנאי לעצם האפשרות או הנכונות להתבטא. יש מצבים שבהם אדם שלא יוכל לדבוק באלמוניותו – לא יתבטא כלל. כך, למשל, בשל תחושות אישיות כמו בושה או מבוכה, או בשל לחצים חיצוניים וחששות מפני תגובת הסביבה.
    12. האנונימיות היא לעיתים חלק מהמסר עצמו. היא נועדה לחדד את המסר, לתמוך בו או למנוע העמסת הנחות מסוימות על תוכנו של הביטוי. טלו מיחיאל די-נור את הפסבדונים ק. צטניק (כינוי לאסיר במחנה ריכוז), ונטלתם מיצירתו חלק חשוב מן המסר. טלו מאמיל אז'אר את שם-העט רומן גארי, ומנעתם ממנו את הבחירה להסיר מיצירותיו המאוחרות את המוניטין של יצירותיו המוקדמות. וודאי לא באתי לומר כי קיימת שקילות בין ענקי הרוח שבחרו לעצמם פסבדונים לבין כותבי התגוביות – בין "אחד העם" לבין "אחד שיודע" – אך מחשיבותה של המסכה כחלק מחופש הביטוי לא נוכל להתעלם."

    ניר

    השבמחק
  6. הרשו לי להגיב לתגובות הראויות ולהתעלם מאילו שאינן ראויות.

    ראשית רובי צודק כי לא הייתי זהיר בדברי. המנונים שאינם מעוררים תחושות ניכור של קבוצות גדולות באוכלוסיה (המנונים מכלילים) אינם בעייתיים וניתן להשתמש בהם גם במוסדות של החברה האזרחית. ההקשרים המתאימים להשמעת המנון מחייבים מידה של זהירות ושיקול דעת.

    שנית עמדתי נכונה גם ביחס לדגל. כמובן שהאוניברסיטאות מחוייבות לציית לחוק ואם החוק מחייבן להניף דגל עליהן לעשות כן. חוק זה איננו מכבד את הדגל.

    אין לי כל בעייה עם אנונימיות של תגובות. לעתים אנונימיות מבטאת פחדנות ולעתים היא משרתת תכליות ראויות ואני לא הייתי מונע מאיש תגובה אנונימית.במקרה שלפנינו הקושי איננו באנונימיות אלא במרכיבים אחרים בהודעה.

    השבמחק
  7. ניר היקר,

    בוא נפריד בין מישור הזכות הכללית למישור הפרטני. לא אמרתי ולא אגיד שאין לבן-אדם זכות משפטית לאנונימיות וגם לא אגיד שלא מגיעה לבן-אדם זכות משפטית לאנונימיות, אם אין לו כזאת. כלומר, גם בדין הרצוי וגם בדין המצוי יש למר אנונימי, כמו לכל אחד אחר, זכות לאנונימיות.
    אלא שהעובדה שיש לו זכות ושקיום הזכות הזאת ראוי לא אומרת שראוי לו שישתמש בה. אני מוכן לקבל שיש מקרים שבהם ראוי להשתמש בזכות הזאת, אבל המקרה הזה הוא לא אחד מהם. היה אפשר לקבל אנונימיות כמוצדקת אם, למשל, מר אנונימי היה אומר דבר מה בעל משמעות אבל בשל דעותיו הוא היה מפחד שיבולע לו. אבל במקרה הזה, אפילו אם מר אנונימי לא היה אנונימי לא היה קורה לו שום דבר רע, מעבר לזלזול שהוא היה זוכה לו. הזלזול הזה הוא לא בשל דעותיו אלא בשל סגנון ההודעה המשמיץ.
    פרופ' הראל כתב שהקושי לא באנונימיות אלא במרכיבים אחרים בהודעה, אבל אני מסכים רק באופן חלקי. נדמה לי שאם ההודעה היתה נכתבת כמו שהיא, אבל תחת שמו של הכותב, היה אפשר להתייחס אליה קצת יותר ברצינות, כי לפחות היינו יודעים שגם אם ההודעה לא כוללת טיעון חכם במיוחד, הכותב הגון דיו כדי לספר לנו מי הוא. אלא שהודעה שהיא גם לא חכמה וגם מעידה על פחדנות של הכותב היא כזאת שראוי היה לולא נכתבה.
    ואני רוצה להדגיש- אני *עדיין* חושב שהמצב בו יש זכות משפטית לכתוב הודעה אנונימית בסגנון זה וההודעה נכתבת עדיף על מצב בו אין זכות משפטית כזאת וההודעה לא נכתבת, בדיוק כמו שאני חושב שהמצב בו יש חופש ביטוי להביע עמדות איתן אני לא מסכים עדיף על מצב בו אין חופש ביטוי להביע עמדות איתן אני לא מסכים. אבל זו שאלה נפרדת מהשאלה האם ההודעה (הספציפית) הזאת חכמה, פחדנית או משרתת תכליות ראויות, ומכיוון שאני חושב שההודעה הזאת לא חכמה, לא משרתת תכליות ראויות וכן משמיצה וכן פחדנית, אני מבקר אותה.

    השבמחק
  8. אלון שלום,

    תודה על הרשימה המעניינת.

    אתה טוען כי יש לגלות התחשבות בניכור של חלק מאזרחי המדינה מההמנון. אני מקבל טענה זו.
    אכן, לעניות דעתי, חיים של מיעוט אתני ו/או לאומי בתוך מדינת לאום אחר הם חיים מורכבים ומאתגרים שאינם תמיד סימפטיים. למרות שלא התנסיתי באופן אישי במציאות כזו, קל להזדהות עם הקשיים של חלק ניכר מאזרחי המדינה, ובינם ידידי וידידותי הסטודנטים הערבים בפקולטה שלנו, ואני בהחלט חושב שכל מי שנמנה על הלאום 'הדומיננטי' במדינת לאום כלשהי, מחויב לעשות כל שביכולתו בכדי להקל על קשיי ההתאקלמות של המיעוט ולקבלו אל חיקו בסבר פנים יפות ובאחווה אמיתית.
    כמובן שבהקשר היהודי-ערבי, הקונפליקט עמוק עוד יותר, שכן חלק מהמיעוטים במדינה חשים שהם ילידי המקום והמדינה היהודית קמה על חשבונם ועל חשבון השאיפות הלאומיות שלהם עצמם. עודף המורכבות הזו, בהחלט מצדיק לטעמי עודף רגישות.

    אם כן, מכיוון שמוסכם בינינו שיש חובה מוסרית (שמוזכרת אגב רבות במסורת ובדת היהודית) לגלות התחשבות ברגשות המיעוט ולהמעיט ככל האפשר מלעמת אותו עם סמלים וטקסים עמם הוא אינו מזדהה ואולי אף גורמים לו לצער, ומכיוון שלפחות חלק מהסטודנטים הערבים מעידים על עצמם כנפגעים משירת ההמנון בטקס סיום התואר שלהם, מסקנתך נדמית כמובנת.
    אלא שכאן לא ברורה לי התעלמותך מצידו השני של המטבע - ההשלכות של ביטול שירת ההמנון על הסטודנטים היהודים. האיזון המוסרי שמשתקף במאמרך מסתפק בהצגת הפגיעה בסטודנטים הערבים (והחרדים) וממנה נגזרת המסקנה של ביטול שירת ההמנון, מבלי לעיין ולו ברפרוף בזכויותיהם של חברי הקבוצה היהודית במדינת ישראל. עם כל הכבוד לזכויות האזרח של המיעוט, ואני מקווה שהצלחתי להבהיר בראשית דברי כי יש לי כבוד רב מאוד לזכויות אלו, אינני חושב שהוא מצדיק התעלמות גורפת מזכויות האזרח של הרוב.

    האם הרוב היהודי נפגע מביטול שירת ההמנון בטקסי סיום תואר?
    אני יכול להעיד רק על עצמי, ועל חלק מחברי, ולומר שהתשובה היא חיובית בהחלט. ההמנון הלאומי שלנו עוסק בין השאר בכמיהה יהודית בת 2000 שנה לשיבה לארץ ישראל ולהקמת מדינה עצמאית. לאחר התלאות הרבות שעברו על אבות אבותיי במשך שנות דור ארוכות במדינות זרות ולפעמים גם עוינות, אני חש גאווה על כך שאזכה בעוד כשנה לקבל את התואר הראשון שלי במשפטים על פסגת הר הצופים בירושלים. התגשמותן של השאיפות הלאומיות של העם היהודי, העובדה שאנו מגשימים את השאיפות של דורות רבים של קודמינו אשר הסתפקו בחיבור שירים דוגמת 'התקווה', היא עבורי מקור לשמחה (ולהודיה לאל), ועל כן חשוב לי שפן זה באישיות שלי יבוא לידי ביטוי גם באירועים מכוננים ומשמעותיים דוגמת סיום תואר באוניברסיטה. או במילים אחרות: הטלת איסור על שירת ההמנון באירועים 'אזרחיים', כמו זו שאתה מציע, פוגעת בי.

    כעת, הנהלת האוניברסיטה, או כל מוסד 'אזרחי' אחר צריכה לאזן בין הפגיעה בי ובחברי ובין הפגיעה בסטודנטים הלא-יהודים. יתר על כן, מכיוון שמשנתך המוסרית גוזרת עלי ועל חלקים משמעותיים מהרוב היהודי במדינה להצניע את הלאומיות ואת היהדות שלנו בכל מקום בו אנו פונים בחיינו האזרחיים, אתה בעצם גוזר עלינו ניכור מזהותנו הלאומית והדתית בכל המרחב הציבורי, מלבד פינה אחת קטנה שבה היבט זה של אישיותנו יוכל לבוא לידי ביטוי - הפן 'הממלכתי'. לא הגדרת במדויק את הפן 'הממלכתי' אך כמדומני שהוא שמור לטקסים רשמיים, למוסדות המדינה ולימי חג בודדים. אם אכן כך, בעצם צמצמת את משמעות הגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ואת משמעות הפן הלאומי בזהותנו עד לכדי קיום בכאחוז אחד מחיינו הרגילים. אגב, אינני יודע, אך יתכן שאתה גם סבור שאין להגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית, וכמובן שגם זוהי דעה לגיטימית, אך לאור קבלתה של הגדרה זו בכלים דמוקרטיים כאחד מהיסודות החוקתיים המרכזיים של המדינה, אני חושב שתבין מדוע יש מי שמתרעם על כך שלדעתו היא אינה מיושמת באוניברסיטאות.

    -לצערי, הגבלת המילים רודפת אחרינו מהפקולטה גם לבלוג המרצים, ונאלצתי לקטוע את התגובה שלי ולהמשיך אותה בתגובה הבאה. מי שלא השתעמם עד כה, מוזמן להמשיך ולקרוא בהמשך-

    השבמחק
  9. Ze'ev Gutreich29 ביוני 2011 21:21

    לבסוף, עיקר דברי נועד בשביל להביע צד שלם בדיון שנשמט מרשימתך - הפגיעה בסטודנט יהודי בשל דרישתך להנמכת והמעטת הסממנים הלאומיים. האיזון הסופי צריך שקלול של פגיעה זו יחד עם הפגיעה בסטודנט שאינו יהודי משירת ההמנון. איני מתיימר לטעון כי בידי פתרון קסם ברור ומשכנע לאיזון זה. אני שב ומדגיש כי אני חושב שיש לתת מקום רב לפגיעה שנגרמת לאזרחים ערבים בכלל המקרים שבהם הלאומיות היהודית מודגשת, וביניהם טקסי סיום תואר. עם זאת, עמדתי האישית היא שגם לאחר ההתחשבות הניכרת הזו, עדיין הפגיעה בחלק גדול מאזרחי המדינה היא משמעותית דיה בכדי להצדיק ציון של מאפיינים וסממנים יהודים בטקסים רבים, גם כאשר הם אינם ממלכתיים. לאחר שהארכתי כבר עד כה, אני רוצה להציג רק את אחת האינטואיציות שמנחות אותי בהגעה למסקנה זו:

    למרות שנושא ההמנון מוזכר פעמים רבות בהקשר של דיונים כאלו, חשוב להדגיש שההמנון של מדינת ישראל, אינו שיר שלכשעצמו מזכיר דיכוי או פגיעה בעם אחר. כל כולו של ההמנון מתייחס רק לעם היהודי ולשאיפותיו המדיניות והלאומיות. אני בהחלט מבין אדם שנפגע מההמנון בגלל ששאיפותיו הלאומיות של העם היהודי מתנגשות בשאיפותיו הלאומיות שלו, אך ראוי גם להזכיר שזוהי פגיעה עקיפה. לצערנו, ישנם יהודים רבים מדי שבוחרים להדגיש את הדרך שבה הלאומיות שלהם מגיעה על חשבון הלאומיות של קבוצה אחרת ולעיתים אף בהתרסה ובזלזול, אך בהחלט ישנו ציבור יהודי רחב שמחזיק גם בשאיפות לאומיות וציוניות וגם שוחר שלום ומכבד את זכויות הפרט.


    בכבוד ובהערכה רבה,
    זאב

    השבמחק
  10. זאב, תודה על תגובתך. אפתח מייד ואומר כי אני חושב שמדינת ישראל צריכה להיות מדינה יהודית וכי אני אוהב מאוד את ההמנון. הוא דווקא מאוד מדבר לליבי.

    עם זאת יש הבדל בין קביעה שאין לשיר את ההמנון לקביעה שיש לשיר את ההמנון. שירת ההמנון מחייבת את משתתפי הטקס להזדהות עם ההמנון. גם אם הם אינם שרים הם מחוייבים לעמוד ועמידתם מבטאת הזדהות כפוייה עם ההמנון. אי שירת ההמנון איננה מחייבת איש שלא להזדהות עם ההמנון.

    זאת ועוד איש לא מונע מאנשים בחברה האזרחית להשתייך למועדונים, קבוצות חברתיות מפלגות פוליטיות ושורה ארוכה של מסגרות בהם באות לידי ביטוי השאיפות הלאומיות של היהודים בארץ ישראל. אלה מסגרות וולונטריות שאינן כפויות על הפרטים. הן נבחרות על ידם. אוניברסיטה איננה מוסד מסוג זה. הסטודנט המגיע לכאן נזקק לשרותים האוניברסיטאיים על מנת לקדם את הקריירה שלו. עמדתה של האוניברסיטה ביחס לציונות כופה על הסטודנט שבא לאוניברסיטה מטעמים שונים עמדה שבה הוא לא בהכרח תומך. אין כל מניעה כמובן כי סטודנטים יצטרפו לקהילות של החברה האזרחית שהן בעלות אידאולוגיה ציונית.

    השבמחק
  11. אורן,

    אני בחרתי להעמיד אותך על טיבה של בחירתך להטפל לאנונימיות של אחד מהכותבים למעלה.

    אני לא יודע אם קראת את תגובתי. אני לא מבין מה פשר הביטוי "בוא נפריד בין מישור הזכות הכללית למישור הפרטני" שהרי הזכות הכללית נועדה למישור הפרטני בדיוק. אין לה קיום בעולם משל עצמה. היא נועדה בדיוק בשביל לאפשר תגובות אנונימיות בבלוג המרצים.

    אני אף ממליץ לך לבדוק את הטיעונים שלך בשנית. האם פערי הכוחות בין מרצה לסטודנט בפקולטה שלנו לא מצדיקים, מבחינת השיקול הסטודנטיאלי-טקטי, עטיית מגן בדמות האנונימיות?

    לכן אני אציע לך ליישם את אשר אתה מצהיר בסוף דבריך- תבקר את ההודעה עצמה. לא את האנונימיות.


    בברכה,
    ניר

    השבמחק
  12. פרופ' הראל שלום,
    תודה על המאמר המעניין וחבל שבויינט ערכו אותו עד חורמה.

    אני לא בטוח שהבנתי את ההפרדה שאתה מבצע בין החברה האזרחית לבין המוסדות הממלכתיים. גם אם כן, אני סבור כמו שכתבו חבריי למעלה שאוניברסיטאות, וגם שהאוניברסיטה העברית ביניהים, נוטות פחות לכיון החברה האזרחית, ויותר לכיון מוסד שהוא ממאפיינה של המדינה.
    האוניברסיטה העברית מקדמת ערכים שהם מיוחדים לעם היהודי - וראיה לכן המכון ללימודי משפט עברי, החוג להיסטוריה של עם ישראל ועוד מוסדות ייחודיים. האוניברסיטה העברית עצמה היא חלק מהסממנים הבולטים לתקומת העם בארצו. אין זה מפתיע שהמדינה מממנת את רוב העשיה במוסד הזה, שכן הוא אחד מפירותיה היפים. לפיכך, השמעת ההמנון נראית טבעית יותר. הדברים נכונים לאוניברסיטת חיפה באותה מידה.
    נקודה נוספת שאני מתקשה להסכים איתה הוא הנחת היסוד לפיה תחושת חוסר ההזדהות של ערביי ישראל הפלסטינים או הציבור היהודי החרדי היא עילה לאי השמעת ההמנון. אף אם אינם מסכימים לתוכן, הוא אינו בהכרח פוגעני. גם טיעון זה נאמר.
    הנקודה האחרונה שברצוני לציין היא שאי השמעת ההמנון הוא האקט האקטיבי שבוצע בטקס, שכן עד עתה ההמנון הושמע. לפיכך, יש להתרכז בשאלה למה ההמנון הורד, ולא כפי שכתבת בצידוקים ובחובה להשמעתו. פה, אני סבור, עולה שאלה קשה של המוכנות להגן על זכויות של הרוב אל מול דרישות מיעוט.
    ושוב. תודה על המאמר. אמנם לא הסמכתי. אבל השכלתי מאוד.

    גדי

    השבמחק
  13. גדי תודה
    אני לא חושב שההתמחות בלימודי יהדות או תמיכה ממשלתית הופכת את המוסד למוסד ממלכתי. אין כל פסול בהמתמקדות של מוסדות ישראליים בהיסטוריה של העם היהודי אבל זה לא הופך את האוניברסיטה לממלכתית. תקצוב ממשלתי ניתן לשורה ארוכה של מוסדות שראוי מאוד שלא יאמצו אתוסים ממלכתיים כולל תמיכה באמנות, מוזיקה, ריקוד ואירועים תרבותיים. אני לא סבור שזה מחייב את הנתמכים לקדם תכליות ממלכתיות.

    הנקודה האחרונה שהעלית היא מאוד חשובה ורלבנטית. אלא שלפי מה שנאמר לי היו עד היום 16 טקסים בחיפה ובינהם ב 7 לא נוגן ההמנון. בשנה שעברה אגב הוא לא נוגן.

    השבמחק
  14. נכתב ע"י אביתר, הסיבה לכיתוב אנונימי היא טכנית. כדי לא להוסיף על תגובתיהם של זאב וגדי אציין כי אני מתנגד לאמור ברשימה, אפרוש מספר התנגדויות נקודתיות סביב ההגיון שעליו הוא נבנה והערות כלליות על סבלנות וסובלנות בעיניי:
    החיוב להזדהות -
    החיוב לעמוד נובע מכבוד בסיסי ומוסר אנושי בין בני אדם, אחד כלפי השני וכלפי המעמד בו הם נמצאים. אין מדובר בחיוב חוקי ומיניה וביה אזרח אשר אינו מזדהה עם המנון אינו מצהיר על הזדהותו בעצם העמידה (וזאת בשונה משירה). אם כן, עצם השמעת ההמנון מביאה אזרח ישראלי ממוצא ערבי לדילמה הבאה בעיני- האם לכבד את חבריי ואת המוסד בו אני לומד ע"י עמידה או לא לעשות זאת, מכאן ועד להסקת מסקנה כי עצם ההשמעה גורם לחיוב להזדהות עם ההמנון המרחק ארוך מאוד.
    המרחב הציבורי –
    כידוע לכולם מדובר בביטוי השלם והמלא יותר לזכותו של הפרט לתרבות. בין היתר בהסתמך על טיעון זה דורש הציבור הערבי בחבלי יהודה, שומרון ועזה הגדרה של הטריטוריה כמדינה פלסטינית. אני מסכים עם חבריי בנוגע לאופייה הדואלי של האוניברסיטה העברית, הרי מדובר באוניברסיטה ציבורית אשר ממונת בין היתר על ידי משלם המיסים הישראלי (רובו יהודי או אינו חש הדרה חריפה כפי שציינת כדוגמת המיעוט הדרוזי). מאפיינים צורניים כדוגמת דגל, המנון וכד' מהווים את הליבה של מימוש תרבותו של הרוב במרחב הציבורי, זכות זו לתרבות צומצמה בחקיקה ופסיקה בצורה משמעותית תוך התלות בעובדה כי הרוב מגדיר עצמו במרחב הציבורי ולכן נטולה ממנו הסמכות להגדיר את עצמו בתת-מרחב וזאת בשונה מהמיעוט (הפסיקות בפרשות קעדאן, עדאלה (שילוט) וכד'). הטיעון שחברי הנהלת הפקולטה בחיפה, וחבריהם/תומכיהם בפקולטות נוספות משמיעים הינו המשך של מגמת צמצום זו. ההתנגדות החריפה למגמה הינה סימון של קווי גבול במימוש הזכות לתרבות אותו הרוב מוכן לקבל ולא סימן ללאומנות כפי שנטען ע"י כותב הרשימה.
    הערות כלליות על סבלנות וסובלנות לדעות –
    ברשימה נכתבו המילים הבאות:
    "קבוצת צעירים שאפתנים בעלי שאיפות פוליטיות שהצליחה לגייס הון עתק מפונדמנטליסטים נוצרים מנצלת את הפטריוטיזם התמים של חלק מן הסטודנטים ותחת כנפי מילותיו של תיאודור הרצל מהלכת אימה על האוניברסיטאות בישראל. קבוצה זו תמשיך להלך אימה על האוניברסיטאות עד אשר תקום בישראל הנהגה אקדמית חדשה אשר תאמר בפומבי את האמת: תפקידן הבלעדי של האוניברסיטאות הוא לקיים ולקדם את המדע וההוראה בישראל." הגם שאיני חבר או תומך אקטיבי של תנועת "אם תרצו", מילותיו של אלון משקפות התנשאות ואף מתקרבות להסתה. התנשאות משום שיש בה זלזול בסטודנטים ומחשבה כי הם מתנגדים לצמצום מימוש זכותם לתרבות במרחב הציבורי משום שהם תמימים ולא כי הם בעלי דעה עצמאית. זאת ועוד ברי לכל כי תפקידם של גורמים אקדמאיים הינו גם להפיץ דעות לעורר שיח, הבעיה היא שנראה שכאשר השיח הזה אינו מספיק ליברלי בעיני גורמים שונים הוא כבר אינו לגיטימי. מתקרבות להסתה משום שהאשמה של קבוצה בחברה כי היא "מהלכת אימים" ונתמכת ע"י גורמים פונדמנטליסטים (מילה בעלת קונוטציה ידועה) וכד' היא על גבול ההסתה בעיניי. כדי להבהיר את הנקודה אציין כי אין מדובר פה בהסתה בעיניי אך המרחק לשם אינו ארוך (ובצחוק מלווה במעט עצב ניתן להגיד כי יתכן ואם במקום פרופ', תוארו של אלון היה רב הוא היה נקרא לחקירה במשרדי היאחב"ל...).
    באשר לדיון בנושא האנונימיות, לדעתי הטחת האשמות מאחורי כסות של אנונימיות היא פחדנות לשמה (ולכן גם ציינתי את שמי). למרות האמור, מאוד סביר בעיני כי פערי העוצמה בין מרצים ובייחוד מרצים בכירים לבין סטודנט הוא אכן עצום. אין שום יכולת ריאלית לסטודנט להתנגד או להוכיח כי ציוניו או נושא אקדמי אחר (לדוג' קבלה למערכות שונות) נפגעו בעקבות הבעת דעותיו, הגם שהטיעון הזה נכון ביחס לדעות מכל קצוות הקשת הפוליטית צריך להיות תמים או מאוד נאיבי (והסטודנטים בישראל הם אולי כאלו, ראו לעיל) כדי לא להבחין באיזה צד בקשת הפוליטית שווה להיות כדי שדעותיך לא יפגעו בך.

    אביתר.

    השבמחק
  15. ברצוני להגיב רק לעניין אנונימיות, למרות שיש לי מה לומר גם בנושאים האחרים, משום שדלקת ביד מקשה עלי להקליד. אולם בנושא האנונימיות, אני מרגיש מחויב להגן על עמדתי. אעשה זאת בקצרה:
    אביתר,
    אני מסכים איתך באופן עקרוני שפער העוצמה בין סטודנטים ומרצים הוא גדול עד כדי שיכול להצדיק, לפעמים, אנונימיות. אלא שבמקרה זה אני מאמין שתגובה מהצד הימני של המפה שהיתה נכתבת בצורה לא ארסית וגם כזו שלא היתה תוקפת את הכותב עצמו אלא את טיעוניו לא היתה גוררת השלכות כנגדו. בכל מקרה, אם התגובה האנונימית היתה עניינית, גם אז לא היתה לי בעיה איתה. הבעיה היא שהאנונימיות כאן מאפשרת התקפה אישית. זה הצירוף של התגובה לגופו של אדם (במקום לגופו של עניין) והאנונימיות שנראה בעיני כפחדנות.

    בכל מקרה, אני לא נעלב מזה שאתה חושב שאני נאיבי, אבל אני חושב שצריך לשים לב שהצד שנמצא תחת מתקפה ציבורית ופוליטית ושהכנסת מקימה ועדות בדיקה למקורות המימון של ארגוניו הוא לא הצד של הסטודנט האנונימי. בעידן הגוגל, לכתוב תגובה "שמאלנית" תחת שמך המלא הוא מעשה סוגר-דלתות הרבה יותר מאשר לכתוב תגובה "ימנית". בכל מקרה הייתי מקבל אנונימיות משני הצדדים, אם היא לא היתה מלווה בהתקפה אישית. כמו שאמרתי- זה הצירוף שעושה את ההבדל.

    ניר- מטבע הדברים, קראתי את תגובתך לפני שהגבתי, וניסיתי להגיב למה שכתבת. יתכן שלא הצלחתי להתנסח כמו שצריך, אבל אני לא מבין מאיפה החשד שכלל לא קראתי.
    תשובתי בקצרה- הזכות לחופש ביטוי כוללת את הזכות שלי לשקר (לא בבית משפט, אבל בחיים הרגילים). לא צריך לבטל את הזכות שלי לשקר, כי היא חשובה כזכות. ובכל זאת אם אשקר, אעשה דבר לא יפה, ואני אבין אם תבקר אותי ותכעס עלי על השקר. אני מקווה שעכשיו ההבדל ברור יותר.

    השבמחק
  16. בתגובה לתגובה האנונימית השניה ברצוני לשאול, וכי האם אלון הוא זה שתבע הצהרת נאמנות בחוק? האם אלון תבע ראשון את הסממנים לבגידה בהתכחשות לסממנים הלאומיים?
    האם זה משנה, לתכליות פרקטיות, עבור המיעוט החי בקרבנו, שהם אינם מגדירים עצמם כבוגדים בעוד שאחרים מגדירים אותם כך? כך גם לבעלי עמדות פוליטיות שונות?
    נראה שהתפספסה נקודת הביקורת.
    העניין אינו נוגע להגדרה העצמית, כי אם להכרח להתמודד עם הגדרות של אחרים, והאדפקטים לפיהם היא נמדדת על ידי אחרים. התמודדות יומיומית, ובלתי נעימה, שיש לשקול בכובד ראש, מתי ראוי להעמיד את המיעוט בפניה. יש לבחון איזון מתאים, המתייחס כפי שזאב הציג לכלל הפגיעות הרלוונטיות בכל מקרה ומקרה, ולא להקל ראש בהשלכות ההתנגשות של ההגדרה העצמית עם הגדרת של אחרים.

    השבמחק
  17. לאנונימי: אני לא חושב שהמדובר במשהוא שהוא קרוב להסתה. אני עוקב אחרי תנועת אם תרצו זמן רב. ההמנון הוא כפי שציינתי תירוץ להתקפה על האוניברסיטאות בישראל. אני חושב שזה ארגון מסוכן ומזיק. במיוחד מזיקה הנטייה של "אם תרצו" למדוד את מדד הנאמנות של המרצים. האם הוא עומד בצפירה, האם הוא גיהץ את הדגל, האם לבו פועם בגאווה בכל פעם שהוא פוגש את הכותל. אני חושב שעניינים אלה צריכים ככלל להשאר במרחב הפרטי. אני חושב שהנטייה לאמץ מד נאמנות משתקת את השיח הציבורי בישראל ומטילה טרור על מרצים וסטודנטים כאחת.

    אני רוצה לומר כי הנושא כאן איננו ההמנון. אם הבעיה של הסטודנטים בחיפה הייתה ההמנון הם היו יכולים לפנות לדיקנית ולבקש דיון בנושא. ההמנון הוא רק תירוץ עלוב. אחרי ההמנון יגיעו דרישות נוספות שתפקידן הבלעדי הוא לקדם את הפוליטרוקים של ההשתקה וההפחדה.

    השבמחק
  18. אדון הראל שלום,
    בפעם האחרונה שבדקתי, ערביי ישראל לא קוראים לעצמם פלסטינים, אז אל נא לך להגדיר אותם ככאלה. הם מעמידים אנשים על טעות זו, וקוראים לעצמם ערביי ישראל, מה שנכון בהחלט.

    ההמנון הוא סמל מדיני. אם כך בסיום טקס אקדמי באוניברסיטה הממונת גם על ידי גורמיים ממשלתים, מן הראוי שישמיעו אותו וישירו אותו בקול רם. מבלי להתבייש!

    השבמחק
  19. כדאי אולי לומר מילה על הטענה לפיה יש לשיר את ההמנון משום האוניברסיטה ממומנת על ידי גורמים ממשלתיים כיוון שזו טענה הנשמעת די הרבה.

    אני מתקשה להבין את הטענה הזו. האם משפחות נתמכות על ידי לשכת הרווחה צריכות לשיר את שירת התקווה רק משום שהם מקבלים כסף ממשלתי? האם עלינו לשיר את ההמנון בכל פעם שאנו עוברים בכביש שמומן על ידי כסף ממשלתי? מה הקשר בין מימון ממשלתי לבין שירת התקווה? אנא עזרו לי להבין!

    השבמחק
  20. במכתב אותו כתבו מרצים שונים המביעים הזדהות עם אוניברסיטת חיפה, אחד הטיעונים היה שהטקס איננו ממלכתי אלא אקדמי- ולכן לא צריך להשמיע את ההמנון.
    ההמנון הוא סמל בדיוק כמו הדגל. עדין לא הבנתי מה כל כך מפריע לשיר את ההמנון ולנגן אותו. במה אנחנו מתביישים?
    אני עומדת בטקסים של יום הזיכרון בעיר. מולי עומדים אנשים שתוך כדי מדברים, וכל פעם אני מזדעזעת מחדש. ערך המדינה, ערך הקיום שלנו פה הפך להיות מובן מאליו. מחשבה נאיבית ויפה אך כל כך לא הולמת את המציאות.
    יאנה

    השבמחק
  21. זה לא נורא לשיר את ההמנון כלל. כפי שציינתי הווכוח הוא לא על אם לשיר את ההמנון אם לאו. הווכוח הוא על השאלה מי יחליט על כך. פקודה מהנהלת האוניברסיטה לשיר את ההמנון נראית לי מגונה בדיוק כמו פקודה מהנהלת האוניברסיטה לא לשיר את ההמנון. זאת ועוד ההתקפה על מתנגדי שירת ההמנון נראית לי במיוחד לא ראוייה. לא כל מי שלא רוצה לשיר את ההמנון הוא בוגד בעמו ובמולדתו.

    השבמחק
  22. לי היא נראת לחלוטין "התקפה" מידתית וסבירה ההולמת את חופש הביטוי.

    השבמחק
  23. נכתב ע"י אביתר.
    שתי הערות: אחת בנוגע לשאלות של אלון והשנייה בקשר לטענות על רדיפה פוליטית וכד'.
    בתשובה לשאלתו של אלון, מה הקשר בין מימון ממשלתי לסמלי המדינה.
    הקשר בין שני הדברים ברור לחלוטין לכל, ואינו ברור לך (כך נראה) בתור התרסה. אם כן, הקשר שברור לכל הוא כזה: במוסדות פרטיים יכולים מנהלים אקדמים להחליט על כפיית דעתם וצמצום זכותו של הרוב למימוש תרבותו במרחב הציבורי. השילוב בין עובדת האוניברסיטה ציבורית (ולכן טקס סיום באוניברסיטה זו הינו בעיני מרחב ציבורי) והעובדה שכספי משלם המיסים אשר החליט באופן דמוקרטי על סמליו ועל רצונו בהפגנתם במרחב הציבורי גורמים לכך שכפייה כזו תהיה פסולה.
    אנסה להסביר מדוע יש כאלו שאינם מוצאים את הקשר. ראשית, כנראה שחלק מחברי האקדמיה חושבים שמדובר במוסד פרטי שלהם בו הם יכולים לעשות כבשלהם תוך כדי השפלת הרוב היהודי ומניעת זכותו לשיר את ההמנון הלאומי בטקס הסיום (ובשלב זה עדיין לא הגענו לשלב בו יחליטו לכפות אי-הנפה של הדגל), וכפי שציינתי קודם בשלב זה החליטה דעת הרוב כי היא מוציאה "כרטיס אדום". שנית, תפיסת הדמוקרטיה המהותית מפורשת באופן שגוי כתפיסה של שלטון אליטות אשר יחליט באופן הראוי בעיניו מה יושמע ולא יושמע וזאת לאור תפיסות מוסריות סובייקטיביות, זוהי למעשה כפיית עמדת מיעוט על רוב שאינו תמים או טיפש מכדי להבין מה טוב עבורו כפי שנטען.
    בקשר לרדיפה הפוליטית, אנו יכולים להתחפר בעמדות ושכל אחד יתן דוגמאות לרדיפה פוליטית המתרחשת נגדו אך זה יהיה חסר תועלת (תחושות של פרנויה משותפות לצערי לכל הקצוות של הקשת הפוליטית). לא טענתי בשום שלב שאין צורך באיזון בין הפגיעה במיעוט ותחושותיו הסובייקטיביות לבין מימוש זכותו של הרוב לתרבות במרחב הציבורי, כן טענתי שבמסגרת איזון זה סממנים צורניים בסיסיים צריכים להיות מחוץ לשיח. אני שותף בפה מלא לגינוי של האשמות נטולות בסיס וטיפשיות אודות בגידה בעקבות החלטה אשר כפתה אי-השמעה של המנון. אבל איני יכול להתעלם מהעובדה שבדומה למקרים נוספים, שוב אנשים טובים משמשים "כאדיוטים מועילים"...
    אביתר.

    השבמחק
  24. תודה. אתה עושה דברים חשובים. אני מקווה שלא תתייאש.

    השבמחק
  25. ברשותכם, אני רוצה להגיד עוד כמה דברים.
    א. אני לא כל כך רואה איך המנון המדינה בכלל קשור לקבלת תואר בוגר במשפטים. אולי צריך לשיר את המנון הפקולטה.
    ב. מפריע לי שאנשים לא לוקחים ברצינות את האפשרות להסכים עם דברים שהם קוראים, מהרגע שהם זיהו נטייה שמאלנית אצל הכותב. לפני שקוראים את התגובות, כבר אפשר לדעת שלפחות 80% יהיו נגד. (ואפשר גם לדעת שלפחות אחת תעשה שימוש לא ברור בעובדה שהכותב הוא פרופסור. זה תמיד קורה). הרעיון של שיח בין אנשים לא שווה הרבה אם אנחנו לא פתוחים לאפשרות לשנות את דעתנו.
    ג. אני חושבת שיש בתגובות פחד מוגזם מרמיסת זכויות המיעוט היהודי.
    תודה

    השבמחק
  26. לי מפריע שאנשים לא לוקחים ברצינות את האפשרות להסכים עם דברים שהם קוראים, מהרגע שהם זיהו נטייה ימנית אצל הכותב.

    השבמחק
  27. בעיה קצת פחות נפוצה, לדעתי.

    השבמחק
  28. לגבי השאלה האם אנשים לא לוקחים ברצינות את האפשרות להסכים עם דברים שהם קוראים הנוטים לימין או לשמאל.
    נראה לי שלמרות שנראה שקשה להוכיח לצד מסוים, הסתכלות על השינוי בדעות הפוליטיות במדינה יכול לעזור - כידוע (בגלל שאיני חושב שמישהו יחלוק לא טרחתי להביא אסמכתאות) מאז קום המדינה ועד היום המפה הפוליטית נעה שמאלה - אם פעם גם חירות וגם מפא"י היו רואים את הרעיון של הקמת מדינה פלשתינית כהזוי כיום אפילו תומכי הליכוד חושבים שיש להקים מדינה פלשתינית. אם פעם רק לחשוב על חלוקת ירושלים היה נשמע הזוי, היום אפילו אנשי ימין מפחדים לומר זאת בריש גלי.
    לדעתי בין אם תהליך זה מעיד על התפכחות של הציבור ובין אם הוא מעיד על איבוד שפיות מוכח מכאן כי יש בציבור קשב לטענות של הצד השמאלי של הקשת הפוליטית.
    לעומת זאת לגבי הטענות הימניות קשה לראות אלו מהן התקבלו (ובהינתן ההנחה כי חלק מטענות הימין אינן משוללות כל יסוד (הנחה די הזויה בהתחשב שאין כמעט באקדמיה אנשי ימין) מתעוררת השאלה האם השוק החופשי של הרעיונות שאמור לעורר דיון מעמיק אכן כה חופשי...)
    ודבר נוסף, לאמיתו של דבר אני חושב שהמחלוקת בין ניר לתהילה אינה מחלוקת עובדתית אלא הגדרתית - מיהו הימין ומיהו השמאל, כמובן שגם זו שאלה בעייתית עם מוטיבים סובייקטיבים, אך אני אנסה לתת איזשהו מדד אובייקטיבי:
    אם נלך לפי חלוקת המנדטים בכנסת (שאמורה לייצג את התפלגות הדעות בציבור) ונניח (ליתר דיוק נגדיר) שרמת השמאלניות/ימניות מתפלגת נורמלית המצב הוא כזה:
    השמאל הקיצוני: מרצ ומפלגות ערביות: 13.
    השמאל: העבודה, קדימה וקצת מהליכוד (אולי מרידור וחבריו) 47.
    הימין: שאר הליכוד, מפלגות דתיות וקצת מישראל ביתנו: 47.
    הימין הקיצוני: שאר ישראל ביתנו והאיחוד הלאומי 13.

    לאור חלוקה זאת אני חושב שניתן לראות שאין מחלוקת - כשתהילה אומרת שמאל היא מתכוונת לשמאל הקיצוני כשתהילה אומרת ימין היא מתכוונת לאותם קצת אנשים מהליכוד המסווגים כשמאל בהתפלגות שהצגתי וכשניר אומר ימין הוא מתכוון לאותם אנשים המסווגים כימין בהתפלגות.

    מקווה שהנטייה האובייקטיבית של הכותב לא תגרום לאנשים לא לקחת את הדברים ברצינות...

    השבמחק
  29. אנונימי, אני חושבת שאתה צודק. העניין הוא בהגדרה. באמת לא הייתי מגדירה את קדימה וקצת מהליכוד כשמאל.

    השבמחק
  30. אני חושב שכדאי בהקשר זה להציג תפיסה של הוגה שכן ראה באוניברסיטה מוסד לאומי - המשורר הלאומי, ח"נ ביאליק: http://www.benyehuda.org/bialik/dvarim10.html

    השבמחק