הצעה צנועה למהפכה החוקתית השנייה

אלון הראל

ברוח הצעתו הצנועה של Jonathan Swift, A Modest Proposal for Preventing the Poor People in Ireland from Being a Burden to their Parents or Country, and for Making them Beneficial to the Public (1729). ראו תרגום לעברית של מסה זו.

קשה היום להתעורר בישראל בשנת 2011 מבלי לקרוא על חקיקה חדשה פרי מדרשם של חברי תנועת ישראל ביתנו, תנועת אם תרצו, או תנועות חרדיות לאומניות קיצוניות. המתכון של חקיקה זו ידוע כבר מראש. ראשית, מזהים איזו סכנה איומה לשלומה של האומה. סכנה זו עלולה להיות איזו בחורה יהודיה החפצה לשוחח או לקשור קשר חברות או קשר אינטימי עם מוסלמי, או איזה ארגון זכויות אדם הבוחן בעין קפדנית מידי את התנהלותו של צה"ל בשטחים, או פלסטיני שמשפחתו גורשה ב 1948 ואשר חפץ לזכור ולאזכר את האירועים שהביאו לטרגדיה של משפחתו, או אולי הסכנה היא בדמותן של אליטות כמו חברי המוסדות להשכלה גבוהה אשר מאיימים להשליט דיקטטורה שמאלנית על הקורבנות הרכים שבאים להשכיל. שנית, האיום מגובה בשורה ארוכה של אנקדוטות הממחישות את האיום. כך, למשל, מובאת איזו הצהרה פרובוקטיבית יותר או פחות מצידו של איש ציבור פלסטיני או איזה עדות על מרצה שנתפש בפליטת פה מביכה (כמו זה החתום מטה). כדי לחזק את הרושם של אנקדוטות אלה מכנסים מייד וועדת כנסת המאזינה בקשב ל"עדויות מן השטח". שלישית, המשכילים, הדוקטורים והמתוחכמים יותר מבין המשתתפים במחול ההיסטריה העליז הזה אוספים "עובדות", כותבים "דוחות" ומעניקים גיבוי "מדעי" לסכנה האיומה המרחפת על החברה הישראלית. בשלב זה התחושות או הפחדים הופכים לעובדות המגובות ב"מחקרים". השלב הרביעי והאחרון הוא כמובן הצעות החוק וההחלטות למיניהן שמרביתן מיועדות למשוך תשומת לב ציבורית ורק חלקן הקטן הגיעו לשלב החקיקה.

גם האופוזיציה לחגיגת ההיסטריה הקולקטיבית מוכרת וידועה מראש. ארגוני זכויות אדם וארגוני השמאל מוחים נמרצות; קומץ הליברלים שעוד זוכרים מעט את משנתו של ז'בוטינסקי והרצל (הכוללים בדרך כלל את דן מרידור, בני בגין ורובי ריבלין) מחככים את גרונם בחוסר נחת ומשמיעים קולות מעומעמים של מחאה. ה"דוחות" וה"מחקרים" של ארגוני אם תרצו והמכונים לציונות למיניהם מתבררים במהירות כנטולי כל בסיס מדעי או רלבנטיות אף שבתקשורת הם עדיין מכונים "דוחות" או "מחקרים." יוזמי נשף ההיסטריה מוחים נגד המחאה והשיירה עוברת.

ואולם אופוזיציה זו היא שולית. סכנה מסוימת להצלחת החקיקה החדשה באה דווקא מכיוונם של המשפטנים שהרי חקיקה זו שברובה המכריע טרם הועברה בכנסת מאיינת את ההישגים של המהפכה החוקתית הליברלית של שנות ה- 90. ואכן אין זה מפתיע כי בתי המשפט והאליטות המשפטיות אשר הפנימו את חגיגת החירויות הליברליות של שנות ה- 90 מגלים התנגדות (מהוססת אומנם) למבול הצעות החוק הללו. חשוב לפיכך להבטיח כי מעט השיירים האנכרוניסטיים המגומגמים של המהפכה החוקתית הליברלית של שנות ה- 90 ימחקו במהירות מספר החוקים שלנו.

ברשימה זו אני חפץ להציע הצעה צנועה אשר תקשה על המשפטנים הפורמליסטים הנטועים עדיין בשנות ה- 90 לסכל הצעות חוק חשובות אלה. למה להסתפק בטיפול בבעיות נקודתיות? על מנת להבטיח את הצלחת השינויים החקיקתיים הללו ראוי לאמצם כחלק מהסדר חוקתי חדש. במילים אחרות יש לעגן את החקיקה החדשה כחקיקת יסוד. כך בצד חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (1992) נחוקק בגאווה ציונית את חוק יסוד: ההגנה על הגזע היהודי (2011); בצד חוק יסוד: חופש העיסוק (1992) נחוקק את חוק יסוד: ההפרדה הגזעית במגורים (2011); חוק יסוד: ההגנה על הערכים הציוניים: פיקוח על הביטוי; חוק יסוד: הסדרת פעילות ארגוני זכויות אדם ובוגדים אחרים; חוק יסוד ההשכלה הגבוהה: הגנה על ערכי יסוד ציוניים ועוד היד נטויה. ואולי אפילו במקום כל הטרחה החקיקתית הנוקדנית הזו פשוט נכריז במסגרת המהפכה החוקתית השנייה על הרפובליקה הציונית החדשה (ובקיצור רצ"ח) בה יועברו כל סמכויות החקיקה השיפוט והביצוע לקהילות נאמני ציון. הרי אנחנו כולנו כבר יודעים מי ציוני ומיהו אנטי ציוני; מי נאמן לרוח האומה ומיהו הבוגד; למה להטריח את בתי המשפט בזוטות מעין אלה?