יום ראשון, 26 בדצמבר 2010

שביתת הפרקליטים

ברק מדינה

הרשימה פורסמה לראשונה בעיתון "הארץ"

הפרקליטים בשירות המדינה מנהלים מזה זמן רב מאבק לשיפור תנאי ההעסקה שלהם, שמגיע כעת לשיאו בשביתה הממושכת שלהם. לפרקליטים יש כמובן אינטרס אישי בעניין, אך העניין העיקרי במאבק זה צריך להיות האינטרס הציבורי. הפרקליטים, בדומה לעובדי אגף התקציבים במשרד האוצר ולעובדי בנק ישראל, הם גורם בעל חשיבות מכרעת בשירות הציבורי בישראל. המדובר לא רק במשרות שהאיוש שלהם מתחרה במשרות מקבילות במגזר הפרטי, שם מוצעים לבעלי הכישורים הגבוהים תנאי שכר מופלגים. המדובר בעיקר בתפקידים שיש להם השפעה מכרעת על דמותה של החברה בישראל, ומן ההכרח לשפר את תנאי ההעסקה של ממלאי משרות אלה, כדי להבטיח שטובי עורכי-הדין, המקצוענים חדורי האידיאלים, ישרתו בהם.
עורכי-הדין בפרקליטות המדינה הם אלה המחליטים האם להעמיד לדין פלילי חשודים בביצוע עבירות, והם אלה המופקדים על ניהול ההליך הפלילי. הניהול של הליך פלילי הוא תפקיד מסובך מאין כמותו, המחייב להתחשב במכלול רחב של גורמים ועמידה בפני לחצים עצומים. הפרקליטים חייבים להיות קשובים למתלוננים בהליך הפלילי, קורבנות העבירה, ובה בעת עליהם לייצג את האינטרס הציבורי בכללותו, שאינו עולה בהכרח בקנה אחד עם האינטרסים של הקורבנות הישירים של העבירה. הפרקליטים נדרשים לפעול בהתאם למדיניות כללית של רשויות התביעה, אך גם להפעיל שיקול דעת עצמאי, מתוך מחויבות מוחלטת לצו המצפון שלהם ולאתיקה המקצועית. עליהם לעמוד כצוק איתן בפני קריאות פופוליסטיות, המבוטאות לעיתים על-ידי פוליטיקאים ועיתונאים מסוימים, להחמיר בענישה הפלילית, כאילו עונשים חמורים יותר הם המזור לחוליי החברה בישראל, ועליהם לעמוד בפני לחצים של גורמים אינטרסנטיים שלא להעמיד לדין אנשים מסוימים. הפרקליטים צריכים לבחון באופן ביקורתי את תיק החקירה, להעריך את מהימנות העדים, ולהחליט החלטה שהיא עצמה חורצת גורלות – ההחלטה האם להעמיד אדם לדין פלילי.
הפער בין תנאי העבודה של הפרקליטים בשירות המדינה לבין אלה של עמיתיהם מן המשרדים המובילים במגזר הפרטי ניכר לעין. לא אחת ניתן לראות באולמות בתי המשפט את המספר הרב של אנשי הצוות שעומדים לרשות הפרקליטה מן המגזר הפרטי המייצגת את הנאשם, לעומת בדידותה של הפרקליטה מפרקליטות המחוז. מייצגי הנאשם זוכים להוקרה ולהערכה מיידית וישירה מן הנאשמים וקרוביהם; בעוד אנשי הפרקליטות זוכים בעיקר לביקורת, מצד הנאשמים או מצד הקורבנות הישירים, ולהתעלמות החברה בכללותה, שבשמה הם פועלים. לרשות פרקליטו של הנאשם עומד לא אחת חשבון הוצאות בלתי מוגבל כמעט, לשכירת שירותיהם של יועצים שונים ואנשי יחסי ציבור; והוא גם יכול לבחור באילו תיקים לטפל. עמיתו מן הפרקליטות אינו נהנה מכל אלה. במצב דברים זה, קיים קושי ממשי להבטיח שטובי עורכי-הדין יבחרו לשרת את הציבור בפרקליטות המדינה.
אכן, במצב הנוכחי של שוק עורכי-הדין בישראל, ולאור הכוח הרב המוקנה לפרקליט בשירות המדינה, ניתן לאייש את המשרות הללו גם אם הפרקליטים יזכו לשכר הקרוב לשכר המינימום. המחיר של תהליך שכזה לא יראה אולי לעין, שהרי כתבי אישום ימשיכו להיות מוגשים, והליכים פליליים ימשיכו להתנהל, הרחק מעין הציבור. אך הפגיעה שתיגרם עקב כך בחברה בישראל עלולה להיות קשה מאד. מוטב לה לממשלה לשכור לעצמה, לציבור כולו, את טובי עורכי-הדין. על הממשלה לשכור את בעלי המצפון והיושר המקצועי. את אלה שאינם להוטים להרשיע בכל מחיר אלא שואפים אך ורק לחשיפת האמת ואינם מסתירים כל שביב מידע מבית-המשפט ומן הנאשם. את אלה שאינם חוששים להופיע מול עורכי-דין יקרים ומנוסים. המדינה צריכה לשכור את טובי הפרקליטים במדינת ישראל לשמש כתובעים.
במדינות אחרות, ההכרה בחשיבות העצומה של התפקיד שממלאים עורכי-הדין בשירות הציבורי מתבטאת, בין היתר, ביוקרה הרבה שנלווית למילוי התפקיד. בנוסף, טובי בתי-הספר למשפטים בארצות-הברית מעניקים מלגות נדיבות למצטיינים מבין הבוגרים שלהם הבוחרים לכהן בשירות הציבורי, מתוך הכרה בחשיבות העצומה של התפקיד. גם אצלנו הכרחי לעודד את המצטיינים מקרב עורכי-הדין לשרת בפרקליטות המדינה. יש לשאוף לכך שתנאי העבודה שלהם יהיו קרובים ככל האפשר לתנאי העבודה במשרדי עורכי הדין המובילים. יש לעודד את הפרקליטים להרחיב את השכלתם, יש ליצור סביבת עבודה תומכת ונעימה, ויש להבטיח תנאי שכר הולמים. המשבר הנוכחי הוא הזדמנות לפעול בעניין. כפי שיודע כמעט כל מי שנזקק לעורך-דין, הניסיון לחסוך באמצעות שכירת שירותיו של מי שמוכן לספק את שירותיו המשפטיים בזול, עלול להוביל להפסד עצום. במקרה הזה, הפסד של כולנו.

יום שישי, 24 בדצמבר 2010

זכות השביתה, הזכות לנהל מו"מ קולקטיבי וחופש ההתארגנות

מכתב גלוי לראש הממשלה, שר האוצר ושר המשפטים - מאת קבוצת מרצים לדיני עבודה

כרבים בחברה ובקהילה המשפטית אנו עוקבים בחשש אחרי התמשכות שביתת הפרקליטים על תוצאותיה. כמרצים בתחום משפט העבודה אנו מודאגים במיוחד מהאמירות הנשמעות לאחרונה מצד שר המשפטים וגורמים שונים באוצר המתנות את עצם קיומו של המשא ומתן בסיום השביתה. אמירות אלו מבטאות התנהלות שאינה רצויה מצד המדינה כמעסיק; התנהלות אשר הלכה למעשה מקשה על יישום זכות השביתה ועל הזכות לנהל משא ומתן קיבוצי. כרסום במעמדן של זכויות אלו הינו למעשה כרסום בזכות לחופש התארגנות ושחיקת כוחם הקולקטיבי של העובדים.
זכות ההתארגנות הינה זכות יסוד בעלת מעמד חוקתי הן במשפט העבודה הישראלי והן במשפט העבודה הבינלאומי. זכות השביתה היא אחד משלושת הנדבכים המרכזיים של חופש ההתארגנות ובלעדיה לא ניתן לממש את הזכות לחופש ההתארגנות. לעובדים זכות לנהל מאבק מקצועי תוך נקיטת צעדים ארגוניים עד כדי שביתה, המהווה כלי מרכזי למימוש הכוח הקיבוצי מאבק העובדים על זכויותיהם.
אין חולק על כך כי הן העובד והן המעסיק, ציבורי ופרטי כאחד, רשאים לעמוד על דרישותיהם במסגרת המשא ומתן. עם זאת, אנו מבקשים להצביע על כך שאין זה ראוי להתנות את נכונות האוצר לניהול משא ומתן בהפסקת השביתה. חובת ניהול משא ומתן עם ארגון עובדים יציג חלה על המעסיק בכל אחד משלבי יחסי העבודה הקיבוציים. לפיכך על המעביד מוטלת חובה משפטית לנהל משא ומתן עם ארגוני עובדים ומחובתו המשפטית הוא אינו יכול להתפרק באמצעות התניית קיום החובה בהפסקת השביתה. התנאה כזו מחלישה משמעותית את משמעותה של הזכות לשבות, שכן השביתה הופכת מכלי לחץ לגיטימי של ארגוני העובדים למכשיר להושבת המעביד אל שולחן המשא ומתן ותו לא.
זאת ועוד, שביתות הנמשכות על פי זמן רב גורמות נזק רב למשק. הממשלה, כמעסיק וכמי שמייצגת את אינטרס הציבור, נדרשת לעשות הרבה יותר על מנת לקדם משא ומתן שימנע את הצורך בשביתה מלכתחילה, ולהאיץ את המשא ומתן עם פתיחת השביתה. העובדה ששביתות כשביתת הפרקליטים, המורים, הסגל האקדמי, הפסיכולוגים והרופאים (רשימה חלקית) נמשכות על פי זמן רב מדאיגה בהקשר לאופן ניהול יחסי עבודה בסקטור הציבורי ודורשת חשיבה מערכתית מחודשת.
לאור כל האמור, אנו מוחים נחרצות כנגד הפגיעה במעמדן של זכות ההתארגנות וזכות השביתה. בסמוך לפני שיגור מכתבנו זה הובאו בתקשורת פרסומים בדבר הנחיית ראש הממשלה למשרד האוצר לפתוח במשא ומתן עם הפרקליטים השובתים. אנו מברכים על מגמה זו, ומקווים שמשא ומתן ענייני אכן יתנהל בהקדם ויוביל לסיומו המהיר והמוצלח של סכסוך העבודה הנדון.

החתומים:
פרופ' הדרה בר-מור, המכללה האקדמית נתניה
פרופ' גיא מונדלק, אוניברסיטת תל אביב
פרופ' פרנסס רדאי, האוניברסיטה העברית והמסלול האקדמי של המכללה למינהל
ד"ר עינת אלבין, האוניברסיטה העברית
ד"ר יוסי דהאן, המרכז האקדמי למשפט ועסקים
ד"ר גיא דוידוב, האוניברסיטה העברית
ד"ר מיכל הורוביץ, המכללה האקדמית נתניה
ד"ר שלומית יניסקי-רביד, הקריה האקדמית אונו
ד"ר פאינה מילמן-סיון, אוניברסיטת חיפה
ד"ר אמיר פז-פוקס, הקריה האקדמית אונו
ד"ר יובל פלדמן, אוניברסיטת בר אילן
ד"ר הילה שמיר, אוניברסיטת תל אביב
ד"ר יופי תירוש, אוניברסיטת תל אביב

יום חמישי, 23 בדצמבר 2010

סוף הסכסוך (החמוש) - חזרה לשגרת החקירות בגדה

עמיחי כהן ויובל שני


גרסה מקוצרת של רשימה זו התפרסמה בחודש שעבר באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה

האם צה"ל פועל בשטחים ככוח שיטור או ככוח לוחם? האם בפעולותיו הוא כפוף לכללים החלים על רשויות אכיפת החוק, או שמא לכללים הגמישים יותר החלים על צבא הנלחם באויב?
במשך שנים רבות, ובכלל זה בשנות האינתיפאדה הראשונה, הייתה הנחה המשפטית שהצבא פועל בשטחים ככוח שיטור, וממילא חלים עליו הכללים המחמירים הנוגעים לאכיפת החוק. כך למשל מעצר של אזרחים פלסטינים נעשה בכפוף לכללים שחייבו ביקורת שיפוטית על המעצר, שימוש בירי חי הותר רק להגנה עצמית, ובכל מקרה שבו חייל צה"ל הביא למותו של פלסטיני, נפתחה חקירת מצ"ח שנועדה לברר את נסיבות המוות.
בשלהי דצמבר 2000, לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, הודיעה ממשלת ישראל כי לנוכח היקפה ועוצמתה של ההתפרצות האלימה בשטחים, היא רואה בה "עימות מזוין שאינו עולה כדי מלחמה". אכן, המשפט הבין-לאומי מאפשר למדינות הנתקלות במעשי אלימות קשים, ממושכים ומאורגנים להגדיר את המצב כסכסוך חמוש (או "עימות מזוין" - אין כיום נפקות משפטית של ממש לשאלה אם המצב עולה כדי מלחמה אם לאו) ולהחיל עליו את דיני המלחמה. בבסיס כלל זה מצוי ההיגיון שאלימות קשה מחייבת תגובה צבאית נוקשה, מעל ומעבר לתגובה הרגילה שרשויות אכיפת החוק של המדינה מספקות (חקירה פלילית, מעצר, שפיטה וכדומה); זאת ועוד, במצבי סכסוך חמוש הסיכון המוגבר לחייהם של חיילים ואזרחים מצדיק אף הוא את החלת דיני המלחמה, המייצגים איזון שונה בין זכויות אדם לצורכי ביטחון מזה הקיים בדיני זכויות האדם החלים בעת שגרה. משמעות הדבר שישראל הייתה רשאית ככל הנראה לפעול באמצעים צבאיים לדיכוי האלימות בשטחים, לרבות סיכולים ממוקדים - הרג אזרחי אויב הנוטלים חלק פעיל במעשי האיבה (בכפוף להגבלות שנקבעו בפסיקת בג"ץ משנת 2006 בעתירת הועד הציבורי נגד עינויים) , ומעצר אזרחים כאלה ללא משפט כלוחמים בלתי חוקיים (לפי החוק לכליאתם של לוחמים בלתי חוקיים משנת 2002).
ברוח זו ניתן אולי גם להגן על הנחיית הפצ"ר משנת 2000 שלא לפתוח בחקירת מצ"ח בכל מקרה של הרג אזרחים מאש של צה"ל. לשיטתו של הפצ"ר, מעצם העובדה שנפגעו אזרחים פלסטינים אי-אפשר ללמוד כי הופרו דיני המלחמה, שכן בזמן מלחמה ייתכנו נסיבות שבהן פגיעה באזרחים תהה חוקית. לפי מדיניות זו חקירה פלילית תיפתח רק אם מהתחקיר היחידתי או ממקור מידע אחר יעלה שבוצעה חריגה חמורה מהכללים המחייבים את חיילי צה"ל.
המשך חוקיותם של האמצעים החריגים האמורים – הרג ומעצר ללא משפט וללא חקירה - מותנה בהמשך קיומו, כעניין עובדתי, של סכסוך חמוש בעצימות גבוהה. תקופות רגיעה ממושכות, שבהן רמת האלימות יורדת לרמה נמוכה והטיפול בה מצוי שוב ביכולתם של גורמי אכיפת החוק, מחייבות בחינה מחדש של סיווגו המשפטי של המצב. מטעמים שונים (הצלחות מבצעיות של גורמי הביטחון הישראלים והפלסטינים, "עייפות החומר", הסכם הפסקת האש בין ישראל לרשות מ-2005 וכדומה) נרשמה בשנים האחרונות ירידה חדה בהיקף האלימות בגדה המערבית בהשוואה לשנות השיא של האינתיפאדה. בדוח שפרסם לאחרונה השב"כ צוין כי בהשוואה ליותר מחמישים פיגועי התאבדות שביצעו פלסטינים מהשטחים בשנת 2002, בשנת 2009 לא היה אף פיגוע התאבדות אחד; אף במספר הפיגועים הכולל שביצעו מפגעים מהגדה חלה לפי הדוח ירידה חדה. גם נתוני ארגון בצלם, המודדים את מספר הנפגעים בשני הצדדים, מצביעים על ירידה ניכרת במספרי הקורבנות הישראלים והפלסטינים בשטחי הגדה (מ-75 הרוגים ישראלים בגדה בשנת 2002 ל-3 בשנת 2008; ומ-616 הרוגים תושבי הגדה ב-2002 ל-42 הרוגים ב-2008).
מנתונים אלה עולה שאי אפשר לראות עוד במצב בגדה מצב העונה על ההגדרה של סכסוך חמוש במשפט הבין-לאומי. מובן שהסכסוך לא תם כליל – תזכורת כואבת לכך היו פיגועי הירי האחרונים בגדה – אבל זה איננו עוד (ויש לקוות שכך יישארו הדברים) סכסוך חמוש בעצימות גבוהה שהטיפול בו מצדיק את החלת הפרדיגמה המלחמתית. בעת הזאת במבצעי פעולות הטרור אפשר וראוי להיאבק באמצעים הנתונים בידי רשויות אכיפת החוק, לרבות בידי הצבא בפעולתו ככוח שיטור בשטחים, כמו שנהגה ישראל בעשרות השנים עד האינתיפאדה השנייה.
משמעות הדברים כי על צה"ל לשוב ולאמץ את דרכי הפעולה שנקט לפני שנת 2000: במסגרת זו אי אפשר להצדיק עוד ביצוע סיכולים ממוקדים בגדה, אי אפשר לעצור תושבי גדה כלוחמים בלתי חוקיים (אלא אם הם מעורבים בפעילות עויינת בגזרות אחרות כגון עזה, שבה ייתכן ועדיין מתקיים סכסוך חמוש פעיל), ואי אפשר להגן עוד על עמדת הפצ"ר שלפיה אין לראות בהרג אזרחים בגדה משום הפרה לכאורה של דיני המלחמה. מכיוון שבגדה איננו נמצאים עוד במצב של סכסוך חמוש, כל פגיעה באזרחים מעלה חשש לכאורה של הפרת דין, ומצדיקה, כמו שהיה נהוג בעבר, חקירת מצ"ח.

ד"ר עמיחי כהן הוא מרצה בכיר בבית הספר למשפטים של הקריה האקדמית בקריית אונו.
פרופ' יובל שני מופקד על קתדרת לאוטרפכט למשפט בין-לאומי פומבי בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית ועמית בכיר במכון הישראלי לדמקורטיה.


יום שני, 20 בדצמבר 2010

נתניהו, כבה את אש הגזענות

מרדכי קרמניצר ועמיר פוקס

פורסם ב"הארץ" ביום 20 בדצמבר 2010

"איך היינו מרגישים אם היו אומרים לא למכור דירה ליהודים?" אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו בחידון התנ"ך למבוגרים. "היינו מתקוממים ואנחנו מתקוממים כשאומרים זאת במחוזות שכנים". הוא הוסיף, כי "אסור שדברים כאלה ייאמרו, לא על יהודים ולא על ערבים. אסור שהם ייאמרו בשום מדינה דמוקרטית, ובמיוחד לא במדינה יהודית ודמוקרטית, שמכבדת את המוסר של מורשת ישראל והתנ"ך. על כן, מדינת ישראל דוחה את הדברים הללו על הסף" ("39 רבני ערים חתמו על פסק הלכה שאוסר להשכיר דירות לערבים ולפליטים", "הארץ", 8.12).

היו אלה דברים ראויים ונכונים של ראש הממשלה, שיצא נגד קריאתם הגזענית, הנתעבת, של רבני הערים, שאסרו למכור או להשכיר דירות לערבים.

עם זאת, היה ותעבור הצעת החוק בעניין ועדות הקבלה, העומדת בימים אלה בפני הצבעה בקריאה שנייה ושלישית, המסר שמקדמים הרבנים יקבל מהכנסת משנה תוקף. המסר שייצא מהכנסת - וגם מהממשלה וראש הממשלה, אם אלה לא יתנגדו בכל תוקף לחוק וינסו למנוע את אישורו - הוא שדיבורים לחוד ומעשים לחוד.

מצד אחד, מגנים את גזענות הרבנים ומהללים את הדמוקרטיה. מצד שני, מעבירים חוק המאפשר לוועדות קבלה לפסול מועמדים ליישובים קטנים, על סמך "חוסר התאמה של המועמד למרקם החברתי-תרבותי של היישוב", קרי, פסילתם של מי שאינם ציונים, או במלים אחרות - ערבים. יש לציין, כי המצדדים בחוק אינם מנסים אפילו להסתיר את תכליתו, שהיא "לייהד" את הנגב והגליל ולאפשר ליישובים קטנים "לבחור את שכניהם" על סמך קריטריונים עמומים, המאפשרים הדרה של מיעוטים ואוכלוסיות חלשות אחרות.

בעינינו חוק שכזה משול להשמת מכשול בפני עיוור. החוק מוציא את "יצר הרע" הגזעני, הקיים במידה זו או אחרת כמעט בכל אדם - אותו היצר שדוחף אותו לרצות לגור עם שכנים הדומים לו ולדחות את הזר, השונה, המיעוט.

גם מי שאינו גזען ומעולם לא עלה בדעתו "לסנן" את שכניו, עלול לעשות זאת מרגע שהחוק נותן בידיו כלים כאלה. בכך, החוק לא רק נותן ביטוי לגזענות, הוא אף מקדם ומלבה אותה.

הצעת חוק זו, מעבר לפגיעתה החמורה בכבודו של האדם שעובר סינון, תיוג ואבחון, אך ורק משום רצונו לגור ביישוב קטן, תשמש את מתנגדי ישראל בטענותיהם שזוהי מדינת אפרטהייד גזענית. היא גם עלולה, במידה שתהפוך לחוק, לשרת אנטישמים שמבקשים להדיר יהודים מקהילותיהם. במקרה כזה מדינת ישראל לא תוכל להתקומם, כפי שאמר ראש הממשלה, משום שבספר החוקים שלה יהיה חוק דומה - מפלה וגזעני.

על כן, זוהי העת לתרגם למעשים את עמדתו הצודקת של ראש הממשלה - עליו להפעיל את מלוא כובד משקלו ואחריותו כדי למנוע את אישורו של חוק ועדות הקבלה במליאת הכנסת. את אש הגזענות שילבה חוק זה, לא יכבה שום סופר-טנקר, ובוודאי שלא נוכל להיעזר בקהילה הבינלאומית לשם כך.

האחריות למנוע זאת מבעוד מועד מוטלת על כתפי הממשלה והכנסת.

יום חמישי, 16 בדצמבר 2010

מכתב הרבנים והמדינה היהודית

רות גביזון

פורסם ב"הארץ" ביום 16 בדצמבר 2010

גילוי הדעת של עשרות רבני ערים, כי חל איסור גורף על השכרה או מכירה של דירות לנוכרים, יוצר מציאות המחייבת חשבון נפש, הבהרות חד משמעיות ואף עשיית מעשים בכל המוקדים של המדינה והחברה בישראל.

דווקא משום כך תהיה זו טעות למצות את התגובה בקריאות להעמיד לדין או לפטר את הרבנים, להפריד דת ממדינה, או לשלול את הלגיטימיות של האופי היהודי של המדינה. קריאות מתלהמות עלולות למנוע ראייה של המורכבות והתמודדות הן עם סמכות הרבנים במדינה ומשמעויותיה, הן עם התוכן והמוסריות וה"יהודיות" של עמדותיהם, והן עם סוגיית דפוסי המגורים של קבוצות שונות בישראל.

המחלוקת על דפוסי המגורים הרצויים של יהודים וערבים ועל השימוש במשפט להשגתם אינה מוכתבת על ידי דת. יש הגורסים "עיוורון צבעים" כעמדה נורמטיבית יחידה הקשורה בשוויון אזרחי, בהנחה כי זה יביא לשילוב גובר. יש הגורסים הפרדה מוחלטת. ויש כאלה, כמוני, המעדיפים הסדרים חברתיים מגוונים יותר, שיאפשרו לקהילות הלאומיות מגוון אפשרויות חיים, מבחינת דרגת השילוב והלכידות הפנימית שלהן.

גם בלי ההיבט הדתי המחלוקת הזאת מניבה אלימות, עוינות והדבקת תוויות. חשוב להתמודד אתה עניינית. כידוע, בישראל ובאזור יש מאבקים רבים נגד שילוב של "זרים" בקהילות. אלימות מופנית כלפי ערבים וכלפי יהודים. מכתב הרבנים - בצד ההסתייגויות של רבנים אחרים וכל קובעי המדיניות - לא יצר את הבעיה. הוא רק הוסיף לסוגיה הטעונה ממילא את סוגיות יחסי דת ומדינה ואת שאלת הזהות היהודית - לאומית או דתית - של ישראל.

טוב שהנשיא, ראש הממשלה, שר החינוך וכמה מנהיגים דתיים חשובים הבהירו מיד, כי הם ומדינת ישראל אינם עומדים מאחורי המכתב. אך קל לגנות ולהתנער יותר מאשר להתמודד עם הסוגיות. התוכן המקומם של המכתב אינו צריך להסיט את תשומת הלב מן העיקר. חקירה פלילית אינה דרך להשקיט סערה ציבורית, אלא צעד לפני העמדה לדין. בתחום של דיבור בנושא בעל חשיבות ציבורית הנטייה אינה להעמיד לדין. מהלך ההחתמה של מספר רב של רבנים נועדה ליצור כאן מלכוד - אין לשחק לידי מוביליו.

על רשויות המדינה להתרכז בטיפול מהיר ויעיל בהתנכלות למי שרוצים להשכיר דירה לאדם בניגוד לדעת שכניהם, או לדייר שמתנכלים לו, ובפתרונות לצורכי הדיור בעיקר לקבוצות שנוטים להדירן.

הדיון הציבורי הוא חיוני; כדאי שיימנע ממהלכים העלולים להפוך את הרבנים למי שיוצגו כקורבנות של פגיעה בחופש הדת ובתורה. חשוב לתת מקום לוויכוח פנים-דתי בנושא הזה. קריטי לא לאלץ גם את מי שמתנגדים, ערכית ומדינית, לפירוש שנתנו הרבנים, להתייצב להגנת חופש הדת.

מכתב הרבנים אינו "מוכיח" כי היהודיות של המדינה היא תיאוקרטית ולכן אינה יכולה להיות דמוקרטית. יהודיות המדינה איננה מחויבות להלכה היהודית, ודאי שלא לפרשנויות מסוימות שלה שהן מדירות או מתבדלות. עם זאת, היהודיות של המדינה מכירה ברצון של יהודים להיות רוב בארצם ולשמר את ייחודם הלאומי והתרבותי. המדינה מכירה ברצון כזה גם אצל קהילות אחרות. יש לבחון ביושר, אם לרצון הזה יכולות להיות השלכות גם על דפוסי מגורים.

יום שלישי, 7 בדצמבר 2010

על התניית תיקצוב בביצוע "רפורמות"

גיא דוידוב

 כמה הערות על אי העברת תקציבים לשירותי הכיבוי – בעקבות השריפה הגדולה בכרמל

האסון בכרמל חשף את חוסר המוכנות של שירותי הכבאות לטיפול בשריפות גדולות, והעיתונים מלאים בדיונים בשאלה מי אשם בכך. בין השאר אנו למדים כי החלטת הממשלה להקים רשות ארצית לכבאות לא יושמה, מאחר שמשרד האוצר התעקש כי כחלק מאותו מהלך (שמחייב כמובן הקצאת משאבים ניכרים) תבוטל זכותם של הכבאים לשבות.
המדיניות של משרד האוצר היא לדרוש "רפורמות" כתנאי להעברת תוספת תקציב כלשהי. כך למשל אולצו האוניברסיטאות לשנות את מבנה ההנהלה שלהן באופן שמפחית את כוחו של הסגל האקדמי. וכך התדרדרו הרשויות המקומיות לפני שנים ספורות להלנת שכר מסיבית בגלל דרישת האוצר לקבל "תוכניות הבראה" כתנאי להעברת תקציבים. אינני יודע אם בתקופה האחרונה, עם השינויים הפרסונליים בראשות אגף התקציבים, ניתן לצפות (ולקוות) לשינוי במדיניות זו. מכל מקום מדובר במדיניות ארוכת שנים שהשלכותיה לעיתים הרות אסון.
אין ספק שבגופים ציבוריים רבים נדרשות רפורמות כאלה ואחרות. אין גם ספק שתחת לחץ של סגירת הברז התקציבי ניתן לכפות עליהם קבלת רפורמות. אבל החוכמה אינה מצויה כולה במשרד האוצר. פקידי האוצר כופים רפורמה מסוימת שנראית להם נכונה, אולם לפעמים דווקא הגורמים המקצועיים (והפוליטיים) במשרד הרלבנטי – שכוחם מצומצם בהרבה בתהליך זה – יודעים טוב יותר מה נכון באותו תחום ספציפי. כוחו של משרד האוצר בתהליך בניית תקציב המדינה רב מדי, וקושי זה בולט במיוחד כאשר מתעורר צורך קונקרטי בתוספת תקציבית בשל משבר כזה או אחר. בפרט צורמת העובדה שהאוצר מסרב להעביר תקציבים גם כאשר אלה נדרשים לצרכים חיוניים מיידיים. כך היה כאשר עשרות אלפי עובדים ברשויות המקומיות לא קיבלו שכר שנדרש למחייתם הבסיסית במשך חודשים ארוכים, עד ששביתה כללית במשק – שזכתה לתמיכה של בית הדין הארצי לעבודה – חייבה את האוצר להעביר כספים. וכפי שמסתבר עתה, מצב שירותי הכבאות בישראל הוא כה רעוע, שהעברת כספים לצורך פתרון הבעיה היתה גם היא בגדר צורך חיוני מיידי שאסור היה לסרב לו.
לגופה של הדרישה לבטל את זכות השביתה – בהנחה שהדיווחים בתקשורת נכונים והיא אכן היתה הסיבה לטרפוד הקמת הרשות הארצית לכבאות עד כה – הרי שמדובר בדרישה חסרת כל הצדקה. יש בה כדי להעיד שהאוצר מתעקש על "רפורמות" בכל מחיר כתנאי להעברת כספים, גם כאשר פקידי האוצר לא יודעים איזה רפורמות לדרוש. שירותי הכיבוי הם שירותים חיוניים, וממילא כוח השביתה בשירותים כאלה מוגבל יותר לפי הפסיקה. כך, כאשר מדובר ברופאים בבתי חולים, או בגופים שמספקים חשמל או מים, או בכל שירות חיוני אחר, בית הדין יוציא צו מניעה להגבלת השביתה ביתר קלות, ולמדינה פתוחה גם האופציה להוציא "צווי ריתוק" כנגד השובתים (אף שבשנים האחרונות לא היה צורך בכך). ניתן כמובן ליזום חקיקה שתסדיר את נושא השביתות בצורה מקיפה, ותכלול מגבלות מסוימות על שביתות בשירותים חיוניים, אבל בודאי שחקיקה כזו, אם תהיה, לא תוגבל לכבאים בלבד דווקא, וגם לא תאסור עליהם לחלוטין לשבות – כי אין כל הצדקה לכך. זכות השביתה היא זכות יסוד, אשר נגזרת מחופש ההתארגנות של העובדים – ואין מגבילים אותה אלא במידה ההכרחית.
יכולות כמובן להיות דעות שונות לגבי זכות השביתה של הכבאים. אבל ברור בעיני כי דרישה מצד האוצר לויתור מוחלט על הזכות, המלווה ב"שוט" של הימנעות מהעברת כספים למטרה חיונית, אינה בגדר הליך דמוקרטי תקין לביצוע "רפורמה" בתחום זה.