רות גביזון
אני שמחה על שקיים הבלוג של חברי הפקולטה למשפטים. אני מצטערת שאין בו בינתיים שיחה מספיק ערה. לכן החלטתי להתכתב עם פרופסור קרמניצר על הצעת החוק החדשה בנושא וועדות הקבלה ביישובים קהילתיים בבלוג שלנו ולא מעל דפי "הארץ" או בבמה אחרת.
קרמניצר מבקר חריפות את הצעת החוק הנדונה עכשיו בכנסת האמורה לאפשר לוועדות קבלה ביישובים קטנים יחסית לפסול מועמדות על בסיס "אי התאמה חברתית". בעיניו זה הוא רק ניסיון לתת בסיס משפטי לעקוף את פסיקת בית המשפט ולהדיר מועמדים ערביים מיישובים כאלה. הוא מתייחס אליו בחומרה מיוחדת על רקע "מגפת" החוקים העוסקים בנושאים כגון נאמנות ואופיה היהודי (והדמוקרטי) של המדינה. בנושאים אלה התבטאנו כבר שנינו בעבר, בין השאר גם בבלוג זה.
גם אני סבורה כי יש לבחון את ההצעה הזו לא בבידוד מההקשר. יחד עם זאת, חשוב לבחון כל מופע של תופעה רחבה גם לגופו, וזאת ברצוני לעשות כאן. אני גם סבורה כי יש הבדל משמעותי בין חוק וועדות הקבלה לבין שבועת הנאמנות. הדרישה ממתאזרחים שלא על פי חוק השבות להצהיר מפורשות על נאמנות למדינה שהיא גם יהודית היא בעלת השפעה מעשית לא ברורה. לעומת זאת החוק המוצע בנושא וועדות הקבלה מיועד לתת מענה לבעיה אמיתית ומשמעותית למדיי.
לפני שאגש לדיון מהותי אומר כי הייתי מגיבה לבלוג של קרמניצר גם לולא הציג בו את עמדתי בצורה מטעה. אינני בעד "נפרד אבל שווה". (ואני מודה לו על שאינו טוען כי אני פשוט בעד הפרדה, גם בלי להקפיד הרבה בנושא השוויון). אני גם לא בעד יישובים ליהודים בלבד. אני שמחה מאוד על פעילות משותפת ומשולבת, כמו על היישוב הדו לאומי נווה שלום ומוסדות חינוך דו לשוניים ודו לאומיים המתפתחים אצלנו. וגם על השכונות הרבות בהם חיים יהודים וערבים אלה לצד אלה ועל הפעולות הרבות של החברה האזרחית, כמו על מוסדות ההשכלה הגבוהה, בהם פועלים ולומדים יהודים וערבים אלה לצד אלה. שילוב כזה הוא חיוני על מנת לחזק את תחושת השותפות האזרחית בישראל.
יחד עם זאת, שילוב איננו "עיוורון צבעים", המכחיש הבדלים תרבותיים, לאומיים או דתיים משמעותיים. להפך. שילוב הוא גישה כלפי אלה שהם שונים. ולעתים, שילוב כפוי בהקשרים לא מתאימים עלול לקלקל יותר מאשר לשפר. לכן אני בעד שתישמר האפשרות לבני הקהילות השונות החיות בארץ, יהודים כמו ערבים, לבחור לחיות בסביבה תרבותית תומכת, שיש בה רוב מוצק לבני קהילתם. כאשר עוסקים בהרכב האוכלוסייה של ישובים קטנים יחסית (ואינני נכנסת לשאלה אם גודל היישוב שנקבע בהצעת החוק עונה להגדרה זו), אני חושבת שגישה של "עיוורון צבעים" מתעלמת מעובדות יסוד של החיים החברתיים והמדיניים אצלנו, ואינני חושבת שנכון לתייג אותה כ"גזענות".
השאלה המרכזית בעיניי היא האם נושא ההשתלבות החברתית ביישוב קהילתי הוא שאלה רלבנטית, או שמא נכון לבטל את מוסד וועדות הקבלה ולהניח לכל מי שבידיו הסכום הנדרש להתמודד על חברות בקהילה כזו. ולכן יש בעיניי הבדל גדול בין עיר או שכונה בעיר לבין יישוב קהילתי. כי בעיר אין לאדם זכות קנויה לקבוע מי יהיו שכניו. נכון שגם בעיר מחלוקות משמעותיות בין שכנים בכל הנוגע לאורחות חיים יכולים להוות פגיעה משמעותית באיכות החיים של הדיירים. אנחנו מקווים כי שכנים סבירים ימצאו דרך לחיות יחד. אולם השכנים אינם תלויים זה בזה מבחינת שירותים עירוניים ושירותים אחרים. ואם הם נזקקים לבתי ספר או מרכזי תרבות אחרים, או אם יש להם נרטיבים מנוגדים – העיר מספקת להם מרווח גדול דיו על מנת שימצאו דרך לספק את העדפותיהם באין מפריע. גם בעיר קיימת התופעה שאנשים מעדיפים לחיות בסביבה חברתית ותרבותית תומכת. אולם אנחנו מניחים העדפות כאלה למשחק השוק והכוחות החברתיים. כמו שראינו בצפת בתקופה האחרונה, גם זה לא תמיד פשוט.
שונה המצב ביישוב קטן. ביישוב כזה התלות ההדדית בין התושבים גדולה יותר. יש בהם בית ספר אחד ומתנ"ס אחד. ואולי מרכז אחד המספק שירותי דת. הריחוק הפיזי ממקומות אחרים מחייב עיסוק רב יותר בבניית קהילה מקומית חזקה ומשמעותית. צריכה להיות נכונות גדולה יותר של התושבים להשתתף בפעולות של היישוב ולתרום להן מזמנם וממרצם. בהעדר כל אלה היישוב ועמו הרווחה ואיכות החיים של כל התושבים עלולה להיפגע. ביישוב כזה הרצון להבטיח – במידת האפשר – כי תושבי היישוב יתאימו לחיים בו ולדרישות מהם עשוי להיות קריטי ליכולתו של היישוב להתקיים ולפרוח.
כך נעשה משך שנים לגבי קיבוצים, באישור הבג"צ. כך נעשה גם לגבי יישובים שהוקמו מלכתחילה כיישובים חרדיים, או בדויים. בית המשפט אישר מנגנונים שאפשרו לקהילת היישוב לא לקבל לשורותיו מועמדים שנתפסו ככאלה העלולים לא להשתלב במרקם החברתי של היישוב.
כבר כתבתי כי אני מקבלת לחלוטין את עמדת בג"צ כי זהות לאומית ככזו אינה יכולה להיות טעם פסילה. אולם כאן מתעוררות שתי שאלות נפרדות. ראשית, האם עמדותיהם ואורחות חייהם והעדפותיהם מבחינת שפה ושירותי ואופי המקום של המועמדים הם רלבנטיים? שנית, האם יש חשיבות גם להרכב של היישוב מבחינת מספרי האנשים המשתייכים לקבוצות תרבותיות, לשוניות ולאומיות שונות?
עיוורון הצבעים, או הקביעה הפשוטה שמאפיינים תרבותיים ולאומיים אינם רלבנטיים, מחייבת תשובה שלילית לשתי השאלות. לי נראה שתשובה שלילית כזו אינה מציאותית.
האם היינו מחייבים יישוב קהילתי חילוני לקבל לתוכו מועמדים חרדים? האם ללא סעיף מרקם חברתי יש בסיס לפסילת מועמדות כזאת? האם נחייב יישוב קהילתי דתי לקבל לתוכו מועמדים החפצים לנסוע בשבת? האם יישוב קהילתי יהודי חייב לקבל לתוכו תושבים שיסרבו לחגוג את יום העצמאות או לעמוד בצפירת יום הזיכרון? או ייזמו עצרות לציון יום הנכבה? לא ירצו להשתתף בתורנות שמירה? אם מספרים אינם רלבנטיים, האם צריך יישוב לקבל מציאות שבה מספר תושבים ערביים ידרשו להקים ביישוב גן ילדים דובר ערבית? בית ספר כזה? לקיים את הפעילות הציבורית ולפרסם את כל פרסומי היישוב בעברית ובערבית כאחד? היש הבדל בין אזורים בהם יהודים הם רוב גדול, לבין אלה כמו הגליל שבהם הערבים הם רוב?
הלכת קעדאן חייבה את קציר לקבל את משפחת קעדאן בלי להכריע בסוגיות האלה. וזה היה נכון מפני שאופיו של היישוב כבר נקבע והיה יהודי - ומשפחה ערבית בודדת אינה יכולה לשנותו. זה מקרה טיפוסי שבו לא צודק ולא חכם להדיר. משפחת קעדאן תצטרך להשתלב בחיי קציר העברית והיהודית – ולמצוא מענה לצרכים התרבותיים והלאומיים שלה בחברה הערבית הסמוכה. תושבי קציר רצו לחיות בסביבה תרבותית ולאומית תומכת והעדפה זו תכובד, בעוד משפחת קעדאן החליטה להצטרף ליישוב כזה.
אבל העיקרון של קעדאן מרחיק לכת הרבה יותר, שכן הוא אינו מתיר ליישוב לקחת בחשבון עמדות מוצהרות או מספרי מועמדים.
נכון שבישראל היהודים הם רוב והערבים הם מיעוט. אולם בנושא זה לא מדובר על הגנה על הזהות מפני טמיעה, אלא על הרצון הטבעי מאוד של אנשים לחיות בסביבה חברתית תומכת משלהם, שבה הם מרגישים שייכות מלאה ונוחות מלאה. סביבה חברתית כזו אינה ניתנת ברמה הלאומית או הארצית. היא נדרשת בסביבת החיים של כל אחד מאיתנו. אנחנו איננו חיים בכל הארץ, אלא במקום בו אנו חיים. ולכן ערבים דורשים – ומדינת ישראל משתפת פעולה – להגביל את ההתיישבות בתחומי יישוביהם לא רק על פי לאום או דת אלא על פי משפחה או מוצא גיאוגרפי!
ייתכן שראוי לנו לשאוף למצב שבו הזהות הלאומית, הדתית והתרבותית של תושבי הארץ לא תהיה מניעה לחיים משותפים ביישוב קהילתי אחד. אולם חיים כאלה אינם פשוטים וראוי שהיישוב יהיה מתוכנן מלכתחילה כיישוב דו לאומי – כמו נווה שלום. יהודים וערבים רשאים לבחור גם לחיות בקהילותיהם התרבותיות שלהם. החוק הזה בא להבטיח אפשרות זו ליישובים קהילתיים יהודיים הנמצאים בטריטוריה שיש בה אוכלוסייה ערבית משמעותית.
את סוגית השוויון בין יהודים לבין ערבים, כמו את צרכי הדיור הלגיטימיים של הערבים אזרחי ישראל, חייבים לפתור. כלל לא ברור שהפתרון צריך לשלול את האפשרות להמשיך להקים במדינת ישראל יישובים קהילתיים שאופיים יהיה יהודי וציוני. ונראה כי מנגנון מיון וסינון כגון וועדות קבלה – שתהיינה כפופות לבקרה הולמת – הוא הכלי הנכון להבטיח מטרה זו.
נדמה לי שיש כאן נקודה נכונה אבל מסקנה שגויה. נכון שהשיקול של התחשבות בהעדפות של אנשים, לגבי הסביבה בה הם רוצים לחיות את חייהם, בין היתר באמצעות ועדת קבלה, הוא שיקול תקף – כל עוד (הגשמת) ההעדפות הללו משפיעות על איכות חייהם של בעליהן (בלי תלות בשאלה של מקור ההעדפות הללו הן ראויות או לא). אבל לא נובעת מכך המסקנה שאין פסול באפשרות הסינון, שכן יש (לפעמים) גם שיקולים נגדה. בפרט, יש שיקול של צדק חלוקתי נגדה כאשר, כמו במקרה שלנו, יש תופעה של רוב מול מיעוט. במצב כזה, המשמעות של סינון עלולה להיות פחות אפשרויות למיעוט. נכון, זה לא הכרחי; אפשר לחלק את המשאבים הרלוונטיים (קרקע ועוד) כך שלכל אדם תהיה הזדמנות שווה לחיות בסביבה התרבותית המועדפת עליו. אבל במידה בה זה לא המצב, יש להתחשב בכך. מבחינה זאת, דרך אגב, יש חשיבות לרקע הכללי של ההצעה.
השבמחק1. אינני סבור שלכל העדפה יש אותו משקל נורמטיבי: לטיבן וטבען של ההעדפות יש נפקות נורמטיבית.
השבמחק2. בהערת-אגב: אנשים עוברים הרבה פעמים לישוב קהילתי כדי לחיות עם אנשים אחרים שעברו את ועדת הקבלה. כלומר, הסלקציה היא התכלית, ולא אמצעי כדי להגן על "אורח חיים" (איזה?)
במילים אחרות - היישובים באמצעות הוועדות נועדו כדי לסנן "לא רצויים", לא לקיים ולהגן על אורח חיים.
3. נראה לי שצריך להבחין בין "מרקם" חברתי - קהילה של "משלנו", לבין "אורח חיים" שכניסתם של זרים עשויה לערער עליו. הראשון זה כמעט כל דבר - חילונים, מזרחים, יהודים, אוהדי הפועל, וכיו"ב - ואינני רואה כאן בסיס להצדקת פרקטיקות מדירות. השני, לעומת זאת, מחייב עיגון ממשי. כניסת חילונים ליישוב חרדי תפגע באורח-החיים? כן. אבל לא רק כי קיים שוני בין חילונים לחרדים, אלא בשל מהות השוני, טבעו של אורח החיים החרדי, וכיו"ב. לכן גם חובת ההוכחה על מי שטוען שיש "כאן" (ביישוב המעמד הבינוני-גבוה) משהו הראוי להגנה מפני כניסת כל מי שרוצה.
רק הערת שוליים קצרה: מי שמעוניין להרחיב את המבט גם להיבטים של משפט וכלכלה, בעניין משמעותה של קהילה קטנה, סגורה והומוגנית - מומלץ לקרוא את מאמרם המאלף והמרתק של גדעון פרחמובסקי ופיטר זליגמן:
השבמחקSelling Mayberry: Communities and Individuals in Law and Economics, 92 CAL. L. REV. 75, 95 (2004)
אכן, לגזענות צבעים רבים ואף ניסוחים מפותלים, לא תמיד בדוקים עד הסוף.
השבמחקא. יש הבדל בין מיון ואי קבלה על סמך קבלה/אי קבלה של דפוסי התנהגות שהישוב מכתיב לבין הדרה של מישהו בגלל מאפיין אתני, או כפי שהפרופ' הנכבדה מכנה, "צבעו" שונה.
ב. תושבים ערבים ידרשו הקמת גן ילדים ערבי
יש היתממות רצינית בטענה שיוקם גן ילדים או בית ספר ערבי ללא קשר למספר הילדים הערבים בישוב. אני גרה בישוב קהילתי בגליל, מזה שנים רבות לומדים בגן הילדים ילדים ערבים מישובים סמוכים, ויהדותנו לא נפגעה כהוא זה. כנ"ל בית הספר האזורי, שגם בו מדי כמה שנים לומדים תלמידים ערבים שחפצה נפש הוריהם בחינוך סביר.
ג. הרצון לציין את יום הנכבה
האם פרופ' גביזון מעלה על דעתה את האפשרות שיהודים בחו"ל לא יורשו לציין את יום העצמאות, או יום זיכרון כלשהו?
ד. השתתפות בשמירה: ניכר שהפרופ' אינה גרה בישוב קהילתי, אשר על כן היא סבורה לתומה שכל החברים משתתפים בתורנות שמירה. הרוב הגדול של התושבים, בשלב זה כולם יהודים בני יהודים, כולם כמובן רחמנים בני רחמנים וכשרים למהדרין, אבל מה לעשות - אינם משתתפים בשמירה (שלא שומרת על כלום בלאו הכי פרט לעובדה שהיא סוגרת אותנו בגטאות שכפינו על עצמנו). על פי רוב כאשר יש שמירה, היא בשכר והשומר, דרך אגב ולמרבית הפרדוקס, הוא לעתים ערבי (אוי לנו שעד הנה הידרדרנו).
תודה, חסיה. אין ספק שהנושא הזה אינו יורד מן הכותרות. אני מצטערת שאני מנהלת כאן משחק הבהרות לבדי. אבל בכל זאת. וסליחה על האריכות.
השבמחק• ראשית, אני באמת מוחה על העובדה כי ההתחלה של חסיה עוסקת ב"גזענות". ברור לגמרי שהמילה הזו רחוקה מלהיות נייטרלית. עוד לפני שטענו משהו כבר החלטנו שיש פה גזענות. גם אני באופן נחרץ נגד גזענות. אז בואי נוריד את המילה האמוטיבית הזאת מן הפתיחה, טוב? מי שמתנגד שייכנס ליישוב שלו בן אותו לאום ממשפחה אחרת, או מדת אחרת, גם הוא גזען?
• מסכימה שדחייה גורפת על בסיס אתני היא פסולה. גם החוק המוצע מקבל את זה.
• מסכימה שהזהות של מוסדות החינוך והתרבות הציבורית ביישוב תלוייה במספרים. אני עצמי הבהרתי כי זה בדיוק חלק מן הבעיה. אלא שאם מבטלים את וועדות הקבלה או מבטלים את השליטה של יישוב א על זהות הילדים שלא מן היישוב הלומדים בו, הרי שבתנאים של האזור בו מדובר יש אפשרות משמעותית שהביקוש של תלמידים ערביים יהיה שווה או גדול מזה של יהודים. והמנגנון המוצע בא להבטיח גם כי יישוב קהילתי יהודי לא יהפוך במשך הזמן ליישוב שרוב תושביו ערבים. דווקא מנגנון כזה הנותן ביטחון ליישובים יכול לאפשר - ואני מקווה כי יאפשר - דפוסים מגוונים של שילוב של אוכלוסיות שונות בתוך יישובים קהילתיים. דווקא כאשר האיום של "השתלטות" נעלם - יש יתרונות רבים בשילובים מפרים ומעשירים.
• לטעמי יש קצת דמגוגיה בשאלה מה היינו אומרים אם היה נאסר על יהודים בחו"ל לציין את יום העצמאות של ישראל. יש הבדל עצום בין איסור משפטי לציין יום החשוב לזיכרון הקולקטיבי של קבוצה – שאני בוודאי לא ממליצה עליו - לבין מציאות שבה בתוך יישוב קהילתי אחד וקטן מתגוררות קבוצות שיש להן תפיסות מנוגדות של ההיסטוריה ושל הערכתה, במסגרת סכסוך לאומי שאינו פתור ולעתים הוא מתגלגל לאלימות. האנאלוגיה הזאת למציאות של יהודים בחו"ל היא בעיניי פשוט מטעה. אני מפנה את תשומת הלב של המעיינים למציאות המורכבת של נווה שלום, יישוב דו לאומי שהוא דו לאומי מרצון ובבחירה. צריך להודות כי נושא יום העצמאות והנקבה ביישוב הזה אינו פשוט בלשון המעטה. יכולתם של יהודים לשמוח בעצמאותם מוגבלת מאוד על ידי רצונם להתחשב ברגישות של הנושא אצל הערבים. רגישות למורכבות זה דבר טוב תמיד. אבל בדיוק כמו שמותר לערבים לציין את יום הנכבה מותר גם ליהודים לשמוח בעצמאותם. וכאשר ציון יום הנכבה הוא הזדמנות לקריאות המציינות את העוול ההיסטורי שנעשה ואת החיוניות של שימוש בדם ואש על מנת לתקן אותו – זה לא בדיוק מתכון להרמוניה בין הקבוצות. ולפעמים יותר קל לעשות את שני הדברים האלה בתוך קהילות שיש בהן הסכמה לגבי השמחה או העצב. אגב, לא כולן הן בהכרח חד לאומיות. יש יהודים המוכנים לוותר מרצונם על שמחת העצמאות. וזה בסדר. אבל למה לכפות את כולם לגישה כזאת?
[המשך]
השבמחק• ובעניין השמירה והלכידות הפנימית ביישובים שהיא לטענתך לא משמעותית ולכן לא ראוי להגן עליה - זה עניין אמפירי. אם אכן אין שאלה של תרבות ציבורית לכידה ביישוב שיש לה משמעות - קשה להצדיק הדרה מטעמים של הפרעה למרקם החברתי. אבל זה בדיוק נושא לדיון ולהכרעה ביישובים עצמם. אין חובה על יישוב להגדיר את עצמו במונחים אידיאולוגיים או תרבותיים. ואכן יש יישובים בגוש משגב שאינם רוצים לעשות זאת. אבל את רוצה למנוע מאלה שיש בהם רוב ברור לטובת הגבלה כזאת להגן על מה שהם רואים כאופי של היישוב. לא הצלחתי להבין למה.
• בואי נחזור למוסכמות ראשונים. יש הבדל משמעותי עבור רוב האנשים בין מגורים בסביבה שבה השפה, התרבות, הנרטיב והערכים פחות או יותר משותפים ובין קהילות שבהם אדם הוא זר לסביבתו. בדרך הטבע, אנשים אוהבים לחיות בסביבה שבה הם אינם זרים. זו מוסכמה אנושית ראשונית. אנשים גם אוהבים לשפר את איכות חייהם. איכות החיים ביישוב קהילתי בגליל טובה יותר מאיכות החיים בחלק ניכר מן היישובים העירוניים הסמוכים. תהליכים חברתיים וכלכליים גורמים לכך שכאשר יש לחץ חברתי וכלכלי מתאים יש תנועה של אנשים מיישובים צפופים וחלשים ליישובים חזקים יותר בסביבתם. כאשר מדובר בקהילות תרבותיות שונות, ישנה נטייה של העוברים לפעול כך שמידת הזרות שלהם בבתיהם החדשים תצטמצם. כך בעמידה על מאפיינים תרבותיים מתאימים, וכך בניסיון להגדיל את מספר האנשים השייכים לתרבותם. בסופו של תהליך, קהילות הרוב בסביבה מגדילות את נוכחותן ביישובים הרלבנטיים עד ששכונות שלמות או יישובים שלמים הופכים למרכזים של אותן קהילות.
• השאלה היא אופן ההתייחסות לתהליכים כאלה. יש מי שרוצה בהם, או אף חושב שיש בהם כשלעצמם צדק היסטורי חיוני. פשיטא שהוא יהיה נגד מנגנונים המאפשרים האטת התהליך או מניעתו. יש מי שסבור שממילא אי אפשר ללחום בהם – והוא יעדיף מדיניות פתוחה על סוגי השימוש לרעה היכולים לנבוע מכל מנגנון של סינון. ויש מי שרוצה לשמור על ריבוי הקהילות ועל היכולת לשמר את אופיין הייחודי. גם במחיר של מנגנונים המבטיחים שימורן של קהילות ייחודיות שהן מיעוט באותו שטח.
• במציאות החיים במדינת ישראל היום, רצונם של אנשים להבטיח כי קהילותיהם לא תהפוכנה לקהילה דו לאומית או קהילה לאומית או תרבותית של קבוצה אחרת ביישוב קטן נראה לי לגיטימי. כך אם האנשים הם יהודים חילונים או יהודים דתיים או חרדיים, או בדואים, או ערבים. בפועל, קהילות תרבותיות הרוצות בכך מוצאות דרכים להבטיח את המשך קיומן, בין השאר על ידי מניעת כניסתם של "אחרים" במספרים גדולים. לא כולן עושות זאת בדרך של וועדות קבלה. שוויון צריך להישמר כך שבני כל הקבוצות יוכלו לבחור באיכות חיים המתאימה לאמצעיהן, אולם אין חובה על המדינה להבטיח גם כי כל משפחה תוכל לבחור לחיות בכל קהילה, בלי קשר למאפייניה התרבותיים.
• אם יעבור חוק וועדות הקבלה, טוב יעשו יישובים קהילתיים שהוא חל עליהם אם יקפידו לכלול ביישוביהם משפחות מקבוצות לאומיות, דתיות ותרבותיות מגוונות, כל עוד אלה שומרות את אורחות החיים החיוניים לשמירה על מרקם החיים ביישוב. בצורה זו יוכל החוק להוות בסיס לתהליכים חיוביים וחיוניים של דפוסים של שילוב תרבותי ללא איום של אבדן הזהות התרבותית של הקהילה כולה.
רות